למה אומרים מודים אנחנו לך ולא לך (קמץ)? ומתי מדברים על ה’ בלשון זכר ומתי בלשון נקבה?

לשואל שלום, על שאלה זו השיבני הרב יואל קטן שליט"א, כי אצל חז"ל קיים שימוש רחב בגוף שני עם ך שוואית לזכָר, ולמרות שקשה למצוא בזה עקביות או כללים ברורים נראה שהתופעה נפוצה יותר בלשון הפסק. על כך אבקש להוסיף מבט רוחני, ששמעתי ממו"ר הרב דוד חי הכהן שליט"א: מובן שעצמותו יתברך נשגבת ונעלמת, רק פעולותיו ניכרות בעולמנו. השימוש בזכר או נקבה כלפי הבורא יתברך הוא ביטוי להופעותיו השונות: כשאנחנו מודים לה' על השגחתו ושמירתו עלינו בהווה ובעבר, אנו משתמשים בלשון נקבה: "מודים אנחנו לך", "כי מעולם קוינו לך", כי הטיפול בהווה ובעבר אופייני יותר להשגחה האמהית. מאז הלידה מגדלת האם את הילד ודואגת לצרכיו, לרווחתו ולשמחתו. בשנים אלו טבעי הדבר שהילד קשור יותר לאמו מאשר לאביו. כשהילד מגיע לבשלות רוחנית מתהדק יותר הקשר עם האבא. קשר זה שייך יותר לדרכו העתידית בחיים. האב הוא הטורח בדרך כלל בעזרה לבנו ברכישת דירה, בסידור פרנסה וכדו'. האב גם מוריש את נחלתו לבניו אחריו. לכן כשאנו עוסקים בציפיות לעתיד אנו עוברים ללשון זכר. למשל: "לדור ודור נודה לך" או "לך נאה להודות". בברכה נאמנה