- הלכה
- קעקוע
1336
שאלה
לרב שלום!
אני בחורה רווקה, בת 29. לצערי, אני סובלת מדילול שיער רציני בחלק הקדמי של הראש, (באיזור הפוני והפדחת), הנראה מאוד ובולט לעין. הדבר מפריע לי מאוד ואני משתמשת בחומרים שונים כדי להסתיר את הבעיה. אינני מעוניינת לשים פאה, מאחר שזה דבר בולט לעין. אציין כי יש לי בעיה רפואית שגרמה למצב זה והמצב בלתי הפיך.
הדבר מפריע לי מאוד גם בשידוכים. ידוע לי שקיימת כתובת קעקע בצורה של שורשי שיער ואם אעשה אותה, דילול השיער לא יבלוט לעין עוד. האם במצב זה, מותר לבצע את כתובת הקעקע ולמטרה זו בלבד? כמו כן, רציתי לדעת אם מותר לבצע כתובות קעקע של איפור- לנשים בלבד.
תשובה
לשואלת, שלום וברכה ויהי רצון שיהיה ה' בעזרך בכל העניינים!
במצבך המיוחד מותר לקעקע כדי לשוות לשערך מראה רגיל. לעומת זאת איפור קבוע שלא בא לחפות על פגם אסתטי אלא רק לחסוך את הצורך להתאפר מדי פעם שנוי במחלוקת ודעתי הענייה נוטה לשלילה.
[במאמר מוסגר: א. שמעתי מרופא על אפשרות להשתלת שיער (מן הסתם שמעת על זה והאפשרות נשללה במקרה שלך, אבל כתבתי ליתר ביטחון). ב. כשתכירי בחורים, אם הם לא יבחינו בזה יהיה נכון לספר להם, לא מיד אלא אחרי כמה פגישות כשהקשר יתבסס, אך לפני החלטה על נישואין בעזרת ה', כדי למנוע הטעיה או תחושת הטעיה]
הרחבה:
בפשטות, איסור תורה של כתיבת קעקע אינו נדחה מפני שיקולים שאינם פיקוח נפש, וכתובת קעקע אסורה מן התורה גם לנשים (רמב"ם הלכות עבודה זרה פי"ב הי"א). ההיתר במקרה מיוחד זה מתבסס על צירוף של כמה נימוקים: חלקם מפחיתים את האיסור מאיסור תורה לאיסור דרבנן (שיש להקל בו במקרי ספק או במקרים קיצוניים של "כבוד הבריות"), וחלקם נוטים שבמקרה זה אין איסור כלל.
א. שיטת רבי שמעון במשנה במכות כא ע"א שהאיסור מן התורה הוא דווקא בכתיבת שם של עבודה זרה, כדיוק לשון הפסוק: "וכתובת קעקע לא תתנו בכם אני ה'" (ויקרא יט,כח), אל תתנו כתובת קעקע שהיא חלופה לאמונה בה' (וראה רש"ר הירש שם, המדייק מ"בכם" - בניגוד ל"בבשרכם" בתחילת הפסוק לגבי סריטה על המת: "כתובת המקועקעת בגוף מתייחסת למהות האדם כולו, והיא משעבדת את כל האדם למי שצויין באותה כתובת, ואילו האדם קדוש לה' וקנוי רק לו לבדו: אני ה'"). בדרך כלל "יחיד ורבים - הלכה כרבים", כדעת תנא קמא שהאיסור בכל כתובת קעקע, וכך פסקו רוב הראשונים (הרמב"ם, כמו שכתב בפירושו למשנה, הריטב"א והנמוקי יוסף ועוד), אבל יש מהראשונים שנראה שפסקו כר' שמעון, משום שסוגיית הגמרא מבררת את שיטתו (רי"ף ורא"ש; ואולי הסתמכו גם על סוגיית הגמרא בגיטין כ ע"ב, ממנה עולה שמותר לכתוב גט בכתובת קעקע).
ריב"ן (הנדפס על הדף במקום רש"י, ד"ה וכתובת) כותב שגם לר"ש "אסור לכתוב שום כתיבה בעולם, אלא דחיוב מלקות ליכא". נראה שכוונתו שיש איסור מדרבנן. מכל מקום, יש כאן דעה משמעותית הסוברת שבדרך כלל אין בכתובת קעקע איסור מן התורה.
ב. הנימוק העיקרי להיתר: לדעת חכמים, החולקים על רבי שמעון, כתב ריב"ן (ד"ה כתובת) "שכך גזירת הכתוב", ללא טעם מסוים. אולם כמה ראשונים כתבו שיסוד האיסור הוא משום מנהגם של עובדי עבודה זרה, אלא שלדעת חכמים התורה לא חילקה לגבי טיב הכתובת, והרחבה זו היא מעין "סייג לתורה". כך מסביר הריטב"א שם את דעת חכמים, שאע"פ שמנהגם של עובדי ע"ז הוא בכתיבת שם לעבודה זרה, "הפריז הכתוב במדה ואסר כל רשימא". וכן ברמב"ם (הלכות עבודה זרה פרק יב הלכה יא): "וזה היה מנהג הגויים שרושמין עצמן לעבודה זרה שלהן, כלומר שהוא עבד מכור לה ומורשם לעבודתה". ובפסקי הרי"ד: "וגזירת מלך היא, אי נמי משום חוקי האמורי שהיו רגילין לכתוב על בשרם שם ע"ז בעניין זה". ובטור יו"ד סי' קפ: "כתובת קעקע מחוקי העובדי כוכבים הוא" (למרות שלגבי איסור הקפת הראש כתב בסי' קפא: "הקפת הראש והשחתת הזקן, גם באלו כתב הרמב"ם שאסרם הכתוב מפני שעושין כן עובדי כוכבים. וזה אינו מפורש, ואין אנו צריכים לבקש טעם למצוות, כי מצות מלך הם עלינו אף לא נדע טעמן").
לכאורה אחרי שהתורה הרחיבה את האיסור כבר אין זה משנה האם יסודו במנהג עבודה זרה, אולם מדברי חז"ל והפוסקים נראה שלטעם האיסור יש השפעה על הלכותיו:
בגמרא יש דיון על הנחת אפר על גבי פצע, האם יש בכך איסור: לדעת רב אדא בר אהבה "אסור לו לאדם שיתן אפר מקלה על גבי מכתו, מפני שנראית ככתובת קעקע", ואילו רב אשי התיר זאת, כי "מכתו מוכחת עליו", ופסקו הראשונים כדבריו. נחלקו הראשונים בהסבר הבעיה באפר וכיצד המכה פותרת את הבעיה. יש שפירשו שהאפר על המכה אינו קעקוע כלל אלא שהוא "דומה מעט לכתובת קעקע", והמכה מוכיחה שאין זה קעקוע (מאירי). ויש שפירשו שהאפר על המכה מבחינה פיזית הוא ככתובת קעקע, והוא רק "נראה ככתובת קעקע" כי מטרתו איננה לעבודה זרה אלא לריפוי, ורב אשי סובר שהמכה מוכיחה על מטרתו, שאיננה לשם עבודה זרה (רבנו ירוחם נתיב יז ח"ה; לבוש יו"ד סי' קפ ס"ג; ש"ך שם ס"ק ו ; וכן משמע בים של שלמה יבמות פי"ב סי' יז, שדימה את "מכתו מוכחת" למי שמעביר שיער בית השחי משום רפואה). הרמב"ם לא הביא עניין זה בהלכותיו, והדבר מובן יותר אם פירש כמאירי, שהיתה כאן רק הוה-אמינא לדמות אפר על פצע לכתובת קעקע והמסקנה היא שאינו דומה כלל, אבל אם יש כאן חידוש עקרוני ששינוי המטרה מהווה היתר מסתבר שהיה ראוי שיכתוב זאת.
עוד נאמר בתוספתא במכות פ"ג ה"ט: "הרושם על עבדו שלא יברח פטור". רוב המפרשים מסבירים שתוספתא זו היא כדעת חכמים החולקים על רבי שמעון וסוברים שגם כתובת שאינה לשם עבודה זרה נאסרה, ובכל זאת הרושם על עבדו פטור, מאחר שניכר ממעשיו שאין זה לשם עבודה זרה (לבוש סי' קפ ס"ד, וכן משמע מהגר"א שם בהשוואתו לאפר על גבי מכה; וכעין זה ב'גט פשוט' סי' קכד סוף ס"ק ל, שהאיסור מדאורייתא דווקא כשזקוק לכתיבה עצמה, כפי שעושים עובדי ע"ז, וצריך עיון כיצד לדמות כאן לפי דבריו, שיש צורך בכתובת עצמה אך לשם הסתרה.
הרמב"ם השמיט את הפטור לגבי עבד (עיין בהגהות רעק"א על השו"ע יו"ד קפ, שציין למקור המסביר שלדעת הרמב"ם תוספתא זו הולכת בדעת רבי שמעון ואינה להלכה), ואולי לדעתו להלכה אין זה משנה מה מטרת הקעקוע. ומלשונו "וכך היה מנהג הגוים" נראה שבימיו כבר לא היה מנהג זה, ובכל זאת לדעתו האיסור עומד בתוקפו אע"פ שלכאורה מי שעושה זאת כיום מוכח שאינו לשם עבודה זרה. אולם דין זה שהרושם על עבדו פטור הובא להלכה בשולחן ערוך (סי' קפ ס"ד), אלא שהרמ"א שם הוסיף: "ונראה דלכתחלה מיהא אסור". בחסדי דוד (בפירושו לתוספתא שם) הסביר את טעמו, שאינו דומה ל"מכתו מוכחת" שבגמרא שהוא היתר גמור, מפני שבמכה על פצע ההוכחה ברורה יותר שאינו לשם עבודה זרה. וכיוצא בזה במהר"ם שיק (מצוה רנד): "אין חילוק בין אם עושה לשם עבודה זרה או משום דבר אחר, היכא דלא מוכח מילתא דעושה משום איזה טעם" (ועיין גם בחתם סופר ובתפארת יעקב בגיטין כ ע"ב וב'בארות המים' בהל' עבודה זרה יב,יא ד"ה ומה שלא ובשו"ת שואל ומשיב תניינא ח"א סי' מט).
נמצא, לפי זה, שכאשר יש הוכחה ברורה שהקעקוע הוא מסיבה אסתטית ולא כדי להדמות לגויים הדבר מותר. ובמקרה שלנו יתירה מזו: מטרת הקעקוע היא שהוא לא ייראה כלל כקעקוע אלא כשיער טבעי, ואם כן לא שייך לאסור זאת משום מראית עין של הידמות לגויים.
[בשולי הדברים נקודה נוספת, שלא מצאתי לה תימוכין מספיקים בפוסקים: השורש 'קעקע' הוא יחידאי בתנ"ך, ובדברי חז"ל מצאנו אותו משמש במובן של הריסה והשחתה עד היסוד. כך בגיטין נה ע"א: "גזל מריש [=קרש] ובנאו בבירה, בית שמאי אומרים: מקעקע כל הבירה כולה ומחזיר מריש לבעליו". ובשמות רבה פרשה לה,ה: "והרי בבל אף היא החריבה אותו, אלא על שלא קעקעה אותו, אבל אדום מה כתיב בה? 'האומרים ערו ערו עד היסוד בה'". ניתן להבין מזה שהיסוד לאיסור כתובת קעקע הוא השחתת הגוף, ובדומה לשאר האיסורים בפסוקים אלה (ויקרא יט,כז-כח): "לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם וְלֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ. וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם וּכְתֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם אֲנִי ה'". המשותף לכל האיסורים הללו הוא שהאדם משנה את צורת ברייתו הטבעית, ויתכן שלדעת חכמים החולקים על רבי שמעון זהו טעם האיסור (ועיין רש"י דברים יד,א). על פי זה יתכן לומר, שכאשר הקעקוע לא נועד לשוות לאדם צורה אחרת מכפי טבעו ובריאתו אלא לשחזר את צורת האדם הנורמלית אין בזה איסור. כאמור, לא מצאתי אישוש בפוסקים לסברה זו]
ג. קיים דיון בפוסקים האם האיסור (לדעת חכמים החולקים על רבי שמעון) נאמר רק על כתיבת אותיות, כלשון התורה "כתובת קעקע", או שהאיסור נאמר על כל ציור ורישום. במשנה הוזכר רק כתב, ואילו מהדיון בגמרא על נתינת אפר על גבי מכה משתמע שהאיסור נאמר על כל צורה שהיא, אם כי אולי רק מדרבנן. בשו"ת מעיל צדקה (סי' לא, הובא בפתחי תשובה יו"ד קפ סק"א) התלבט בשאלה זו, והסיק שאין איסור תורה אלא בכתיבת אותיות. אך מצינו בזה מחלוקת כבר בראשונים: הסמ"ק (מצוה עב) כתב שהאיסור הוא בקעקוע "כעין אותיות", ולעומתו הראב"ד בפירושו לספרא (קדושים פרק ו,י) כתב: "ולא בעינן כתיבת אותיות אלא רושם שיעשה שם הוא נקרא כתובת קעקע". הרב קנייבסקי שליט"א (שיח השדה ח"ב, קונטרס 'פתשגן הכתב' פרק ח) הביא עוד שיטות ראשונים ואחרונים וראיות לכאן ולכאן, ולעניות דעתי שאלה זו אינה מוכרעת בבירור.
ד. עלה בידינו שהדעת נוטה שאין כאן איסור כלל, ועל כל פנים מצדדים שונים אין כאן אלא איסור דרבנן. איסור דרבנן נדחה מפני כבוד הבריות, ואין ספק שמצב זה עבור אישה במצבך הוא פגיעה חמורה בכבוד הבריות ולכן יש להתיר זאת.
כמה מגדולי הפוסקים בדורנו הקלו בנסיבות אלו להתיר את הקעקוע. הרב עובדיה יוסף זצ"ל האריך בעניין זה ב'טהרת הבית' (ח"ג עמ' כט-לד) ומסקנתו להקל לכתחילה בקעקוע שנועד לטשטש פגם אסתטי כגון צלקת (אם כי הוא מדבר על קעקוע שמחזיק מעמד למספר שנים, ובו יש צד נוסף להקל מאחר שיש דעה שהאיסור מן התורה נאמר רק על כתובת קעקע שמחזיקה מעמד לעולם). כמו כן הרב אלישיב זצ"ל התיר, על סמך הסעיף השלישי דלעיל בלבד, לשחזר הדמיה של אבר שנכרת, מסיבות נפשיות (מובא ב'חשוקי חמד' מכות כא). הרב עזרא בצרי שליט"א (במאמר בתחומין י') התיר גם הוא קעקוע שמדמה גבות עיניים לאישה שאין לה גבות (הוא דן בכל הנקודות הנ"ל, אם כי אין בית המדרש בלא חידוש כמבואר למעיין).
ה. הפתרון של פאה נכרית, חוץ ממה שכתבת שלפי הרגשתך זה בולט, לדעתי אינו מספיק משום שאישה צריכה למצוא חן בעיני בעלה לא רק בזמן ההיכרות לפני הנישואין אלא גם בכל מהלך חיי הנישואין 24X7, ודי לחכימא (ועיינו בנזיר פ"ד מ"ה).
ו. איפור קבוע - בעניין זה אין "שעת הדחק" ו"כבוד הבריות" ו"שלום בית" המצדיקים להיכנס לספקות ולהקל באיסור דרבנן. לכן, למרות הנימוקים להיתר לעיל שרובם יפים גם לעניין זה, דעת רוב הפוסקים שאין להקל ויש להתחשב בסברה שאיסור קעקע נאמר גם כשאין בו כתב וגם כאשר הנסיבות מוכיחות שאין לו כל קשר למנהג עבודה זרה, לפחות מדרבנן (על כך במאמרו של הרב ברוך שרגא ב'תחומין' יח עמ' 110 והלאה וכן במאמרים שונים בקובץ 'אור ישראל' טו עמ' טז והלאה; חלקם גם הסתייגו עקרונית מאיפור קבוע, מפני שלא כל זמן ומקום מתאימים לאיפור).
הרב עובדיה זצ"ל (טהרת הבית חלק ג עמ' כט-לד) כתב שמי שעושה זאת רק לתוספת יופי יש לה על מה שתסמוך ואין למחות בידה (כאמור, הוא מדבר על איפור שמחזיק מעמד לשלוש-ארבע שנים ולא לעולם, וזה אחד מטעמי היתרו), והתיר לכתחילה רק במי שעושה זאת כדי לטשטש פגם אסתטי, כאמור. [גם מצד הסברה שכתבתי לעיל, שאיסור כתובת קעקע נאמר על שינוי מצורתו הטבעית של הגוף ולא על שחזור הצורה הטבעית, יש חילוק בין תיקון פגם אסתטי לבין תוספת איפור].