שלום לרב. אני עובד מוכר בחנות מצאתי כסף ליד הקופה לפני הדלפק במקום שאין כניסה ללקוחות האם המציאה שלי או של בעל החנות? תודה

שלום וברכה. אם מדובר בחנות שעושים בה ספירת מלאי בסוף היום והתברר שחסר בקופה כסף, או שספק אם חסר בקופה, הכסף שנמצא שייך לבעה"ב כיוון שתולים שנפל מהמוכר כאשר הכניס והוציא כסף (משנה ב"מ כו: וברש"י שם וכ"פ השו"ע חו"מ ר"ס סעיף ה') גם אם לא היה חסר בקופה כסף, יש ספק אם החצר קונה או לא ומספק לא מוציאים מבעל החנות שחצרו קנתה לו מספק, אפילו אם הקופאי לקח את הכסף עליו להחזיר, ועיין על כך בהרחבה. מקורות: נחלקו הראשונים בדברי המשנה בבבא מציעא (דף כו.), מדוע אם המעות נמצאו בחנות, הן לא נקנות לבעל החנות - א. שיטת הרמב"ם (פט"ז מהלכות אבידה ה"ד), שחנות היא חצר שאינה משתמרת ובעל החנות לא אמר תקנה לי חנותי. ב. שיטת הראב"ד (בהשגותיו על הרמב"ם שם), שהמעות שבחנות של החנוני אינם אבידה אלא פיקדון ופקדון לא נקנה בקניין חצר (המ"מ ועוד נתקשו בדבריו, ואכמ"ל). ג. שיטת הרשב"א (ב"מ כו: ד"ה מצא בחנות), שהחפץ הגיע לחנות לפני יאוש, ויאוש שלא מדת אינו יאוש, וחצרו לא קונה שחצרו כידו לכן לא קונה גם לאחר יאוש. ד. שיטת הרא"ש (ב"מ פ"ב סימן י'), שהואיל ורבים נכנסים ויוצאים סובר החנווני שהם ודאי יטלו, ולכן לא סמוך בדעתו לקנות. ה. שיטת ר' ברוך ממגנצא (במרדכי ב"מ סימן רנ"ט, וכ"פ הסמ"ע ר"ס ס"ק ב') שחצר קונה רק הפקר גמור ולא אבידה. השיטות השיכות לנידון שאלתנו, הן שיטת הרא"ש והרשב"א. שיטת הרמב"ם אינה שייכת לנידוננו, ובדברי הראב"ד נתקשו המפרשים, ועיין באחרונים שיישבו דבריו (הגרע"א על הרמב"ם שם, המחנה אפריים קניין חצר סימן ח' ועוד). שיטת ר' ברוך ממגנצא יכולה לסייע למהלך שננסה לבאר בס"ד, עכ"פ עיין רע"א ונתיבות, ר"ס, שכל הראשונים חולקים עליו. לפי שיטת הרשב"א דקי"ל כאביי דיאוש שלא מדעת לא קונה, כיוון דהמעות הגיעו לחצרו קודם יאוש שוב אין חצרו קונה. – לפ"ז לא קונה בעל החנות ואפ' אם החצר משתמרת. אמנם לשיטת הרא"ש שחצרו לא קנה "דלא סמכא דעתיה" כיון דרבים נכנסים, הרי שבנידו"ד אין כניסה ללקוחות ולכן לכא' סמכא דעתו וקנתה לו חצרו. מעין זה העלה הגר"י זילברשטיין (חישוקי חמד קיח), אך נשאר בצ"ע. והנה הרא"ש עצמו (פ"ב סי' ט) כתב לגבי חצר המשתמרת, שחצר לא קונה גם אחרי שהתייאשו הבעלים, שאינה עדיפה חצירו מידו, וז"ל: "דאילו בא לידו קודם יאוש תו לא קנה הואיל ובאיסורא אתא לידה הלכך חצירו נמי בכה"ג לא קני ליה". א"כ רואים להדיא שהרא"ש מודה לרשב"א, וגם אם נאמר שמיירי כאן בחצר המשתמרת לא קנה כיוון שבא לחצר באיסור, דהיינו לפני יאוש. ועיין בש"ך (רס"ח סק"ב) שכתב שדעת כל הראשונים, שגם בחצר אומרים "באיסורא אתא לידיה" ולא קנה, והביא את הרש"ל שחולק בזה. אמנם הנתיבות מסייג את דינו של הש"ך שיכול המוצא לומר שלא ניחא ליה לקנות בחצרו את האבידה כל עוד לא התייאשו הבעלים, ואחרי יאוש יבוא ויגביהנה ויזכה בה. אך רע"א חלק עליו וכתב שכיון שיש חיוב להגביה את האבידה מדין השבה בע"כ צריך להתרצות שתזכה לו חצרו כדי שיהיה בידו להשיב. נראה שרע"א מסכים לדינו של הנתיבות במקרה שלנו שמדובר על מעות, שאין סימן ואין למי להחזיר. והנה אף אם נאמר שבעל החנות יכול לומר קים לי כרש"ל ובכך לקנות בקניין חצר, מכל מקום כבר כתב המאירי (על המשנה בדף כו:), שמה שאמרו שלפני התיבה, המעות של שולחני, זה רק במקרה שספק למוכר שהכסף שלו, אך כשודאי למוכר שהכסף אינו שלו, הכסף שייך למוצא, ולא הזכיר שחצרו תקנה לו. וכמו"כ בנידון שאלתנו, כיוון שודאי למוכר/קופאי שהכסף לא שלו, הכסף שייך למוצא, ואם הקופאי הרים הוא נחשב המוצא, וכן כתב הפתחי חושן, ועיין עוד שו"ע הרב (הלכות אבידה) שמעות לא קונות לבעל החנות אפ' במקום המשתמר (אך לפי טעמו שם נראה שהמציאות בימינו שונה). יש לברר האם לדעת הרא"ש והרשב"א, האם חצר אינה קונה דבר שהגיע אליה קודם שהבעלים יתייאשו, הכוונה שהיא לא קונה כלל ואחר יכול לזכות או שקונה באופן חלק, כלומר שאיסורא אתא לידיה מונע רק מבעל החצר לקנות את החפץ אבל אחר יכול לקנות. עיין באמרי משה (סי' ל"ס ס"ג) שהביא בזה מח' ראשונים: שלפי הסבר התוס' ש"באיסורא אתא לידיה" שפירושו כבר התחייב בהשבה, יש מקום לומר שאדם אחר זוכה, אך לפי הרמב"ן ש"באיסורא אתא לידיה" נעשה שומר, מסתבר שאדם אחר לא יוכל לזכות בחפץ. ע"כ. וידועה שיטת הרמב"ם ב"ספק הינוח", שאם הרים זכה בו ולא אומרים באיסורא אתא לידיה (עיין גר"א רס, לג), ונראה שה"ה בנידון שאלתנו, בעל החנות יזכה לאחר יאוש, וכן לפי הש"ך בדעת הרמב"ם (ר"ס כו) החצר קונה לבעל החנות. למעשה נראה מכל הנ"ל, שלא יצאנו מידי ספק, אם בעל החנות זכה או לא, ובכה"ג פסק השו"ע (ר"ס כד) ע"פ הרא"ש (ב"מ א כד' ולב') שבעל החצר מוחזק ולא מועיל תפיסה ואי אפשר לאמר קים ליה להוציא מהמוחזק, ולכן הכסף של בעל החנות. ברכה והצלחה,