1. מצאתי כסף ברחוב, ואני יודע למי הוא שייך, האם חייב להחזיר? 2. למה התורה לא מחייבת אותנו לעשות השבת אבידה עם הכסף? 3. יש מקרים מהתלמוד בהן סופר על השבת אבידה של כסף?

לשואל, שלום! כשאין בכסף סימנים (למשל, כשהוא ארוז בצורה מסוימת, או חבילת שטרות שניתן לתת סימן על מספרם), מצד הדין אין חובה גמורה להשיב. אולם כאשר ידוע מי המאבד אדם צריך להיות ישר וטוב ולהחזיר את הכסף לפנים משורת הדין, ככתוב בתורה: "ועשית הישר והטוב בעיני ה'". הרחבה: לפי ההלכה ה'יבשה' אין חובה גמורה להחזיר את הכסף, אפילו כשאתה יודע של מי הוא היה, משום שאנו מניחים שבעליו התייאש ממנו. כאשר אדם התייאש מחפץ שלו החפץ הפך להפקר וכבר אינו שלו, ולכן אין בו מצוות השבת אבידה (שו"ע חו"מ סי' רסב סי"ד). ההלכה היא ש"יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש", ולכן מי שמרים אבידה לפני שהבעלים התייאש ממנה צריך להחזיר אותה גם אם לאחר מכן הבעלים התייאשו. לפי מה שכתוב בגמרא, במטבע שנופל מהבעלים אנו מניחים שהיאוש הוא מיידי, משום שדרך בני אדם לספור את כספם כל העת ולכן הבעלים יודע מיד על האובדן ומתייאש לאלתר. בימינו נראה שהמציאות השתנתה, וייתכן מאוד שאנשים שיפול להם קצת כסף מהארנק לא ישימו לב לזה בכלל. בכל זאת, לדעת רוב הפוסקים הדין נוהג כפי שהיה בעבר, מאחר שזוהי תקנת חז"ל קבועה שמטבע שאבד ואין בו סימנים הוא הפקר, למרות שבעליו ידוע ('השבת אבידה כהלכה' עמ' סד; 'משפט האבידה' סי' רסב ב'שערי צדק ס"ק קמ בשם החזון איש, וביאור הדברים בספר 'משפטי תשמורו' סי' כג). לפנים משורת הדין יש להחזיר אבידה גם כאשר יש יאוש, כאשר ידוע מיהו הבעלים (שו"ע חו"מ סי' רנט ס"ה, ושם ברמ"א היקל בזה במקרה שהמוצא עני והמאבד עשיר). ובלשון 'שו"ע הרב' הלכות מציאה סעיף יח-יט: "טוב וישר לעשות לפנים משורת הדין להחזיר... וכן בדבר שאין בו סימן, אם יודע בבירור של מי הוא - יחזירנו לו, אף על פי שכבר נתייאשו, שהיאוש אינו כהפקר גמור, שאינו מתייאש ומפקיר מרצונו... כי לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דבריהם על דין תורה" (אמנם ב'משפט האבידה' עמ' עז הביא דעה שהצורך להחזיר לפנים משורת הדין, שגם כופים עליו במידה מסוימת, נאמר רק במקרה שלא היה יאוש ברור; אך נראה שאין זו פשטות הגמרא והראשונים, ועיין קצות החושן סי' רנט סק"ג). לשאלתך על המסופר בגמרא: המקור להשבה לפנים משורת הדין הוא מה שמסופר בגמרא במסכת בבא מציעא (כד ע"ב) על החזרת אבידה בארנק כסף אפילו אחרי שהבעלים התייאש (שאמנם היה בו סימן, אבל הוא אבד במקום שרובו גויים ויש להניח שבעליו התייאש ממנו). יש עוד סיפורים בגמרא על השבת אבידה מעבר לשורת הדין הרגילה, ראה בגמרא שם על אביו של שמואל, ובתענית כה ע"א על רבי חנינא בן דוסא וטיפולו באבידה, ובירושלמי במסכת בבא מציעא פ"ב ה"ה על שמעון בן שטח.