ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

תפילת מוסף לחרש המתקשה בדיבורו | שאלות ותשובות | אתר ישיבה

Bookmark and Share RSS לנושא זה Rss אפשרויות חיפוש
שלום אורח, ( התחבר / הרשם )


י אדר ב' תשע"ד

תפילת מוסף לחרש המתקשה בדיבורו


הרב עזריה אריאל

שאלה:
לכבוד הרב

אפתח בהקדמה:
כתבת שניכר מכתיבתי שאני בר- דעת ולכן אני לא יכול להיות פטור בגלל שאני חרש. אני רוצה שתבין שלחרש קשה לדבר את מילות התפילה, והכישרונות והחוכמה שיש לו במוחו לא יעזרו
לו להתפלל כמו שצריך ובנחת ובאופן זורם ושוטף. לדעתי עדיף שחרש יעסוק במצוות, למשל לימוד תורה או גמילות חסדים, מאשר ישקיע זמנו וכוחו בתפילות. כאן יש יותר תועלת.
צריך להבחין בין דברים שמצריכים להוציא דיבור מהפה לבין דברים שלא מצריכים והמבין יבין.

יתירה מזאת, חשוב להבין שלכל חרש יש יכולת אישית שונה. ברור שלא כל החרשים מדברים אותו דבר. יש חרש שמדבר מצוין ויש חרש ואילם ויש חרש שמגמגם לפעמים. מה שאמרתי שהרבנים לא מבינים אותי - אסביר לך למה אני מתכוון. הרי הרבה רבנים מכירים אותי ואף דיברתי עמם . העליתי לפניהם מדי פעם שאלות בנוגע לתפילותיי. כולם אמרו לי שאני חייב כמו כולם. הם אמרו לי שאני מדבר מצוין! אני אומר לרב "בוקר טוב" או "שבת שלום" וכדומה, מעט מילים קצרות וקלות, ועל סמך זה הם קובעים שאני מדבר טוב למדי ואני חייב בכל התפילות
כמו כולם. זאת כוונתי שהם לא מבינים שבזמן התפילה זה שונה מאד. הבדל שמיים וארץ!

ברשותך אני רוצה להוסיף ולספר לפניך את ההשלכות של התפילות הארוכות שלי. חבריי ומכריי הרי הם מכירים אותי היטב והם התפעלו והתפלאו מאוד מהזמן שאני משקיע בתפילה אז הם באו ואמרו לי שהם בטוחים שאני צדיק נסתר שמתפלל עם כוונות מיוחדות לפי הקבלה כמו אחד המקובלים הגדולים ... אני כמובן ניסיתי להסביר להם שזה לא נכון בכלל אבל ללא הועיל. אני מספר לך כדי שתבין שאני מרגיש מאד לא נוח עם אורך הזמן וכי בכל מקום שהתפללתי גרמתי לתדהמה והתפעלות בקרב הציבור.

תשובתך הקודמת על התפילות חסרה התייחסות לתפילות המוסף. אבקש שתעשה מאמץ לעזור ולמצוא פתרון גם לתפילות המוסף אם בדרך של פטור או קיצור וכדומה.

השאלה נשאלה בהמשך לשאלה "חיוב חרש היודע לדבר בקריאת המגילה ובתפילות"

תשובה:
לשואל היקר, שלום!

1. ראשית ברצוני להביע את הערכתי הכנה למאמץ היום-יומי שלך בתפילה. נדמה לי שאתה טועה באומרך שאתה לא "צדיק נסתר"... ולפום צערא - אגרא. בכל אופן, וכפי שכתבתי במכתב הקודם, אינך צריך להשקיע בתפילה זמן רב יותר מן המקובל, ובמסגרת הזמן המקובל לתפילת הציבור עליך להתפלל את החלקים החיוניים יותר בתפילה.
2. כתבתי להלן סעיף ג נוסח מקוצר לתפילות מוסף.
3. בתפילות מוסף יש מקום להקל יותר מזה, שתצא ידי חובה בחזרת הש"ץ למרות שאינך שומע אותה, אם תדע בכל שלב איזו ברכה הש"ץ אומר כעת ותענה אמן כאשר הוא מסיים כל ברכה. אני מתאר לעצמי שאתה יכול לעקוב אחרי תנועות השפתיים של הציבור ולראות מתי עונים אמן ולענות מיד. אולי אתה יכול גם לבקש ממישהו שיסמן לך בכל פעם מתי החזן מתחיל ומתי הוא מסיים כל ברכה. זוהי קולא לשעת דחק גדולה, לשיקולך על פי המצב, ובפרט אם תפילת הלחש שלך עלולה להתמשך עד סיום התפילה ויציאת הציבור, ובמקרה זה קיים גם השיקול של "כבוד הבריות" בכך שאתה צריך להתעכב או גם לעכב את הזולת (הרחבה להלן סעיף ד).

הרחבה:
א. אחזור שוב על העיקרון: הפטור של חרש ממצוות על פי חז"ל עוסק בחרש-אילם שנחשב כ"אינו בר דעת" ולכן יש לו פטור כללי ממצוות עשה, וגם אין לו שום עונש בידי אדם אם יעבור על לא תעשה. אתה, שמדבר בקושי מסוים וכותב ופועל ומתבטא בהיגיון, ברוך ה' לא שייך לפטור הזה. לכן אין מנוס מלדון על כל המצוות שקשה לך לקיים, כל אחת מהן בפני עצמה, באלו דרכים ניתן להקל עליך את קיום המצווה, ובהנחה שעקרונית אתה חייב בה; או שאולי רמת הקושי מאפשרת אפילו פטור ממצווה שחיובה קל יותר. לשם כך הצעתי בתשובתי הקודמת נוסח מקוצר, ואף פטור כללי מקריאת מגילה בלילה, וכמובן אין ללמוד מהם לשום אדם ומקרה אחר ללא התייעצות פרטנית עם תלמיד חכם.

ב. כשם שמצאנו בתפילת שמונה עשרה של חול שהותר בשעת דחק וטרדת הלב לקצר בברכות האמצעיות "מעין כל ברכה וברכה" (כפי שפירטתי בתשובה הקודמת) כך גם בברכה האמצעית של המוספים.
כך נאמר בגמרא בראש השנה לה ע"א: "אמר רב חננאל אמר רב: כיון שאמר 'ובתורתך כתוב לאמר' - שוב אינו צריך". ופירש רש"י: "כיון שאמר ובתורתך כתוב - כלומר כיון שאמר: נעשה ונקריב לפניך כמצות רצונך כמו שכתבת עלינו בתורתך. אין צריך - לומר מקראות המוספין" (לאחר מכן הביא רש"י פירוש אחר, שמדובר על פסוקי מלכיות זכרונות ושופרות במוסף ראש השנה, אך הקשה עליו, ורוב ככל הראשונים דחו פירוש זה). ולשון הרמב"ן (בדרשתו לראש השנה): "וכי היכן הוזכר בתלמוד שיאמר אדם פסוקין במוסף כלל?... ותפלת המוספין אינה אלא שיאמר אדם: השיבנו לירושלים בית מקדשך ונעשה ונקריב לפניך כמוסף היום הזה. ובירושלמי בפרק תפילת השחר: אפילו אמר 'ונעשה לפניך חובותינו בתמידי יום ובקרבן מוסף' יצא".
כך פסקו השולחן ערוך והרמ"א (סימן רסח ס"ד): "מי שהתפלל תפלה של חול בשבת... אם הזכיר של שבת בתוך שמונה עשרה, אף על פי שלא קבע ברכה לשבת - יצא. הגה: במוסף, אפילו לא אמר [אלא] רק 'ונעשה לפניך את חובותינו בתמידי יום ובקרבן מוסף' יצא". וביאר המשנה ברורה (ס"ק יא): "רוצה לומר שאמר באחת מן הברכות 'יהי רצון שנעשה לפניך' וכו' (ועיין גם במשנ"ב סי' תכג סק"ו). אם כן, דיינו במשפט קצר זה לצאת בדיעבד ידי חובת מוסף, כאשר הוא נאמר במסגרת של ברכה תקינה, דהיינו עם חתימה וברכה. ובשעת דחק גדולה יש לומר "שעת הדחק - כדיעבד דמי".
אמנם לכתחילה נהגו האשכנזים להזכיר את פסוקי המוספים בכל המוספים (כמבואר ברמ"א סי' תפח ס"ג וסי' תקצא ס"ב), אבל לא משום שחששו לשיטה הסוברת שזוהי חובה גמורה, אלא כמנהג בלבד (עיין רא"ש ראש השנה פ"ד סי' יד).

ג. הנוסח המוצע לאור זאת:

בשבת - תכנת שבת, רצית קרבנותיה. יהי רצון מלפניך שנעשה לפניך את חובותינו בתמידי יום ובקרבן מוסף, והנחילנו באהבה וברצון שבת קדשך, בא"י מקדש השבת.

בראש חודש - ראשי חודשים לעמך נתת, יהי רצון מלפניך שנעשה לפניך את חובותינו בתמידי יום ובקרבן מוסף, וחדש עלינו [ביום השבת הזה] את החודש הזה לטובה ולברכה, בא"י מקדש [השבת ו] ישראל וראשי חודשים.

ברגלים - אתה בחרתנו מכל העמים, ותתן לנו [ביום השבת הזה] את יום חג הסוכות/שמיני עצרת/חג המצות/חג השבועות הזה. יהי רצון מלפניך שנעשה לפניך את חובותינו בתמידי יום ובקרבן מוסף. והנחילנו ה' אלוקינו בשמחה ובששון [שבת ו] מועדי קדשך, בא"י מקדש [השבת ו]ישראל והזמנים.

ביום הכיפורים - אתה בחרתנו מכל העמים, ותתן לנו [ביום השבת הזה] את יום הכיפורים הזה. יהי רצון מלפניך שנעשה לפניך את חובותינו בתמידי יום ובקרבן מוסף. אלוקינו ואלוקי אבותינו, מחול לעוונותינו [ביום השבת הזה ו] ביום הכיפורים הזה, כי אתה סולחן לישראל, בא"י מלך מוחל וסולח לעוונותינו ולעוונות עמו בית ישראל ומעביר אשמותינו בכל שנה ושנה, מלך על כל הארץ, מקדש [השבת ו] ישראל ויום הכיפורים.

(נוסח מוסף ראש השנה זקוק להתייחסות מיוחדת, ומאידך יש יותר מקום לפטור אותך לגמרי ממנו מאחר שבמוסף של ראש השנה יש קולא מיוחדת שהש"ץ פוטר את מי שאינו בקיא להתפלל והוא אנוס שלא לשמוע את הש"ץ, עיין טור סי' תקצא וראה עוד להלן)

ד. יציאה ידי חובה בחזרת הש"ץ

בשעת דחק גדולה חושבני שניתן לסמוך בתפילת מוסף על הדעה שנוכחות בבית הכנסת וידיעה איזו ברכה הש"ץ אומר ועניית אמן אחריו מספיקים כדי לצאת ידי חובה בחזרת הש"ץ אע"פ שאינך שומע אותו. מאחר שזהו חידוש אני רואה צורך לבסס אותו בהרחבה.

1. חזרת הש"ץ נועדה במקורה להוציא ידי חובה את מי שאינו בקיא בתפילה, ואילו הבקיא אינו יוצא ידי חובה (שו"ע סי' קכד ס"א ומשנ"ב סק"א). אך מי שמתקשה כל כך לבטא את הברכות - מסתבר מאוד שהוא כ"אינו בקיא" למרות שהוא יודע את הנוסח, ויש כמה מקורות לעניין זה (שו"ת אגודת אזוב או"ח סי' יא, שאילם נחשב "אינו בקיא"; שאגת אריה סי' ו ומנחת חינוך מצוה תכ, שאילם יצא ידי חובת תפילה בשמיעה מאחרים; שו"ת אור לציון ח"ב פ"ה הערה ו; פרי מגדים אשל אברהם סי' קכד סקי"ח, שקושי גדול להתכוון נחשב כ"אינו בקיא").

2. מכל מקום, ההלכה הפשוטה היא ששמיעת הברכות חיונית כדי לצאת ידי חובה בהן, כלשון הרמב"ם (הלכות תפילה פ"ח ה"ט): "שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן. כיצד? בשעה שהוא מתפלל והם שומעין ועונין אמן אחר כל ברכה וברכה - הרי הן כמתפללין. במה דברים אמורים? כשאינו יודע להתפלל, אבל היודע אינו יוצא ידי חובתו אלא בתפלת עצמו". וכן פסק בשולחן ערוך סימן ריג סעיף ג: "אין יוצא ידי חובתו בשמיעת הברכה, אפי' יענה אמן, אא"כ ששמעו מתחלתה ועד סופה ונתכוין לצאת בה ידי חובתו והמברך נתכוין ג"כ להוציאו ידי חובתו". וכן בסי' קכד ס"ח: "ולא יענה אמן יתומה, דהיינו שהוא חייב בברכה אחת וש"צ מברך אותה וזה אינו שומעה, אף על פי שיודע איזו ברכה מברך הש"צ, מאחר שלא שמעה, לא יענה אחריו אמן, דהוי אמן יתומה" (ועל דעת הרמ"א שם עיין משנ"ב ס"ק לג). וכך מבואר בגמרא בברכות נג ע"ב: "וכי לא שמע - היכי נפיק?!" ידי חובתו.

3. אך מצינו שיטת ראשונים שהקלה בעניין, על פי המסופר בגמרא בסוכה נא ע"ב על בית כנסת ענק שהיה באלכסנדריה: "פעמים שהיו שם ששים רבוא כיוצאי מצרים... ובימה של עץ באמצעיתה, וחזן הכנסת עומד עליה והסודרין בידו. וכיון שהגיע לענות אמן - הלה מניף בסודר, וכל העם עונין אמן".
הראשונים דנו בסיפור זה: כיצד יצאו ידי חובה ללא שמיעת הברכות? והאם אין בזה חשש "אמן יתומה" בעניית אמן ללא שמיעת הברכה? הדעה המקובלת בפסיקה היא שהם ענו אמן רק על ברכות שבהן הש"ץ לא מוציא את הציבור ידי חובה, ומכיוון שאינם יוצאים ידי חובה, ומאידך הם עקבו אחרי סדר הברכות וידעו איזו ברכה נאמרת כעת - אין בזה משום "אמן יתומה". אולם סיעת ראשונים סוברת אחרת, שבלית ברירה ניתן לצאת ידי חובה גם ללא שמיעה כאשר יודעים איזו ברכה נאמרת ועונים אמן.
כך פירש הבית יוסף (אורח חיים סי' קכד) את שיטת רש"י ותוספות: "שאם לא שמע הברכה אבל יודע איזו ברכה הוא מברך, אפילו אם הוא מחוייב בה עונה אמן ונפטר בכך לדעת רש"י והתוספות" (למעשה הבית יוסף הכריע אחרת על פי ראשונים אחרים, כאמור, אבל בסי' מו סמך על שיטה זו לעניין החיוב לומר מאה ברכות ביום). וברבנו יונה (ברכות לה ע"א): "ויש מתרצין בענין אחר דהתם כיון שהיו יודעין על איזה ברכה היו עונין אמן, שכל הברכות היו אומרים על הסדר ועל כל ברכה וברכה היו מניפין והיו מבינין כולם איזו ברכה היו אומרים בכל שעה ושעה, כמאן דשמע לה לברכה דיינינן ליה... שאפילו לא נפטרו מן החיוב ואינן שומעין הברכה מהחזן, אם יודע איזו ברכה אומר - כמאן דשמעינן ליה דמי ויוצאין ידי חובתן" (הב"ח באו"ח קכד סובר שזוהי גם דעת הטור, אך מהטור בסי' תקצא משמע שלא כך).
וכן כתב במכתם (ברכות מז,א) בשם הראב"ד: "דשמא יש לחלק בין ש"צ ואדם אחר, דש"צ דעתיה אכוליה עלמא וכולי עלמא דעתייהו עליה, וכששומע ממנו אפילו סוף הברכה לבד או אפילו לא שמע בביאור סוף הברכה אלא שנתן דעתו עליו וידע עד שגומרה ועונה אמן - יצא כההיא דמסכת סוכה".
ובמאירי שם: "...ומקשי 'ואי לא שמע היכי נפיק'... ויש לשאול... החזן מניף בסודרין בשעת גמר ברכה כדי שיענו אמן מפני שלא היו שומעין קולו של ש"צ. ואין זו קושיא אצלי, במקום שאי אפשר - דיו בכוונת הלב". וכן הסביר שיטה זו גם במאמר מרדכי (סי' קכד סקי"א), "דבמקום דוחק וכיוצא כגון ההיא דהחליל [המעשה בפרק החליל על בית הכנסת באלכסנדריה] שלא היה אפשר להם לשמוע מפי החזן... אמרו דיכול לענות אמן ויוצא בהכי ידי חובתו מכיוון שיודע איזו ברכה היה אומר. אבל כל שאפשר בעניין אחר - חלילה לעשות כן ולא תהא כזאת בישראל" (אבל למעשה נקט כהכרעת השו"ע כשיטה שאינו מועיל).
הרב שלמה גורן זצ"ל (שו"ת משיב מלחמה ח"ב סי' קלב) סמך על שיטה זו להורות לחייל שנמצא לבד ואין לו יין להבדלה לצאת ידי חובה בלית ברירה בשמיעה דרך הטלפון, אף על פי ששמיעה דרך הטלפון איננה נחשבת כשמיעת קול האדם כלל, כפי שהרחיב שם, אלא רק כידיעה שכעת פלוני מברך.

4. מסתבר לעניות דעתי שגם אם בכל הברכות לא נאמר שידיעה ועניית אמן מספיקה לצאת ידי חובה, בחזרת הש"ץ יש יותר מקום להקל בזה. ניתן להבין את הדין שהש"ץ מוציא את הרבים ידי חובתם, למי שאינו בקי, שאין זה מדין "שומע כעונה" (שתלוי בשמיעה) אלא כאשר הוא מתפלל במעמדם הרי הוא שליח שלהם להוציאם ידי חובתם. עצם היותם שם וענייתם אמן מהווה הסכמה לשליחותו ונמצא שהוא מתפלל במקומם. משל למה הדבר דומה? לקבוצה שבאה לדבר בפני שר בשר ודם, שמקובל שאחד מהם מדבר והשאר מסתפקים בנוכחותם ובמילות אישור מדי פעם ("אמן"), וכך הוא מדבר בשמם. ואילו הגמרא בברכות הנ"ל: "וכי לא שמע היכי נפיק" עוסקת בברכות הנהנין, כמבואר בה.

5. מצינו דעה מקילה יותר מזה, לגבי מחלוקת התנאים בסוף מסכת ראש השנה (לד,ב-לה,א): לדעת רבן גמליאל שליח הציבור פוטר מן התפילה את העם שבשדות, שאנוסים שלא לבוא לבית הכנסת מחמת מלאכתם, וחכמים חולקים ומחייבים ולדעתם הש"ץ מוציא רק את מי שאינו בקיא בתפילה. הגמרא פוסקת כחכמים בשאר ימות השנה פרט לראש השנה, שבו הברכות במוסף מרובות מהרגיל. מהגמרא ניתן להבין שלדעת חכמים אין שום פטור לעם שבשדות, והש"ץ מוציא רק את מי ששומע אותו ומדין "שומע כעונה", וכן משמע מהבית יוסף (או"ח קכד) שכתב שאפילו מי שאינו בקיא אינו יוצא ידי חובה אלא אם כן הוא מבין את מה שהש"ץ אומר (וכן במשנ"ב שם סק"ב), ומכאן שגם אנוס אינו יוצא ידי חובה ללא שמיעה ואף הבנה. כמו כן מפורש ב'השלמה' בראש השנה שם, שלדעת חכמים העם שבשדות שאינם בקיאים חייבים לבוא לבית הכנסת ולשמוע את הש"ץ מתחילה ועד סוף.
אולם בפסקי הרי"ד והריא"ז שם (מובאים בקיצור בשלטי גיבורים יב,א) מבואר שגם לדעת חכמים, מי שאינו בקיא וגם אנוס שלא לבוא - יוצא ידי חובתו בתפילה על ידי שליח הציבור אפילו לא היה כלל בבית הכנסת, והטעם, שהתפילות הן כנגד הקרבנות, וקרבן תמיד ומוסף היו הכהנים מקריבים עבור כל ישראל, וכך גם שליח הציבור מתפלל עבור כל מי שאינו יכול לבוא וגם אינו בקיא להתפלל בעצמו. זה לשון הריא"ז: "העם המצויין בשדות כל ימות השנה - שליח ציבור מוציא אותן ידי חובתן, לפי שהן אנוסין אינן יכולין לבוא לבית הכנסת, ואם היו בקיאין - מתפללין במקומן. ומורי זקני הרב [הוא הרי"ד] ביאר שלא אמרו כן אלא בתפילות, שהן כנגד התמידין, שאין כל ישראל יכולין לעמוד עליהן אלא שלוחיהן, אבל תקיעת שופר ומקרא מגילה וקריאת ההלל אין ש"צ פוטר עם שבשדות אלא כולן צריכין לשמוע". לדעתו הש"ץ פוטר לא מדין "שומע כעונה" אלא כנציג כלל ישראל (וכן ב'תשובות הגאון מרוגוטשוב' עמ' כג). כך פסק גם החזון איש (או"ח סי' יט סק"ג וסק"ט), שש"ץ מוציא את שאינו בקיא אפילו לא בא לבית הכנסת, וחידש שמי שאינו מבין עברית דינו כאנוס, שהש"ץ מוציאו (אם כי בסק"ג סיים שבבית יוסף הנ"ל לא משמע כך וצ"ע), ולכאורה קל וחומר לחירש.
שורש המחלוקת הוא כיצד הש"ץ פוטר את מי שאינו בקיא: האם מדין שומע כעונה (שיטת הבית יוסף), או משום שהוא מעין 'דובר הקבוצה' הנמצאת בבית הכנסת (ראב"ד), או אפילו כמביא קרבן ציבור בשמם למרות שלא עשו דבר (רי"ד).

6. יש מקום לסמוך על הסברה המקילות במיוחד בתפילת מוסף, מפני שבה מצינו מחלוקת תנאים (בברכות ל ע"א) האם היחיד חייב בה גם כאשר יש ציבור שמתפלל, ולדעת רבי יהודה הרי הוא פטור. בגמרא שם אין הכרעה מפורשת, אך רוב ככל הראשונים פסקו שגם היחיד חייב, פרט לדעה המובאת במאירי שלפיה היחיד פטור (סיכום הדעות ב'עיניים למשפט' בברכות שם וביביע אומר ח"ה או"ח סי' כב אות א; ובמגן אברהם סי' רפו סק"א סמך על הדעה המקילה להתיר אכילה לפני מוסף, ושאינו דומה למנחה), ויש מקום לצרף גם סברה זו כסניף לקולא. גם הסברות המקילות עצמן מתאימות במיוחד במוסף, שלכל הדעות נתקן כנגד הקרבן ולא על ידי האבות (ועיין צל"ח ברכות כו ע"א, על חיוב הנשים ממוסף לאור זה), ולכן מובן יותר שתפילתו של הש"ץ תועיל עבור אחרים. ומהשוואת דברי רבי שמעון חסידא בראש השנה שם: "לא פטר רבן גמליאל אלא עם שבשדות" לדבריו בירושלמי בברכות פ"ד ה"ו שיש פטור ממוסף ל"רועים וקייצים" עולה במפורש חילוק בין שחרית למוסף בזה.

7. תמצית הדברים: מי שמתקשה לבטא את מילות התפילה נחשב כ"אינו בקיא", שיוצא ידי חובה בחזרת הש"ץ. ההלכה הפשוטה היא שכדי לצאת ידי חובה בחזרת הש"ץ צריך לשמוע אותו ולענות אמן. אך מצאנו סיעת ראשונים שהקלה למי שיודע איזו ברכה הש"ץ אומר כעת (הראב"ד וסיעתו), ושיטה מקילה אף יותר שמי שלא מסוגל לשמוע את הש"ץ יוצא ידי חובה למרות שלא היה כלל בבית הכנסת (הרי"ד והחזון איש). לגבי תפילת מוסף ניתן לסמוך על דעות אלו בשעת הדחק, בפרט אם כתוצאה מאריכות התפילה שלך אתה מתעכב מעבר לזמן סיום התפילה והדבר גורם עגמת נפש ופגיעה בכבוד הבריות.


ברצוני לשאול שאלה בהמשך לתשובה זו





את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il