קושיות ערכיות בתנ"ך

בס"ד שלום לרב. בצעירותי אהבתי מאוד את לימוד התנך ואף השתתפתי בחידונים רבים. כיום לאחר שחרורי מהצבא החלטתי ללמוד שוב את התנ"ך, ומהלך הקריאה נתקלתי במס’ קשיים בעיקר ערכיים (על פניו). חשוב לי לציין שאני בוגר ישיבה וחלילה איני מעביר ביקורת על גיבורי התנ"ך אלא באמת ובתמים מנסה להבין טוב יותר את הערכים המשתקפים מסיפורי התנ"ך. א. כל מהלך יבוש הארץ ע"י יהושע נראה כתהליך מאוד אגרסיבי. אני מנסה לשים את עצמי במקום אותם עמים ששכנו בארץ, למה שאהיה מוכן להעביר מס לעם שמגיע וטוען לבעלות על השטח? העם הזה חי בארץ שנים רבות ולמה שיעלה מס לעמ"י? ועמים שלא היו מוכנים, עמ"י יצא נגדם למלחמה! זה נראה לי מעשה מאוד בעייתי. עצם העובדה שעמ"י נתן את האופציה להשאר ולהעלות מס מראה כי שטח גאוגרפי לא היה הבעיה,אז למה לא התנחלו בשטחים פנויים ושאר העמים ימשיכו לחיות בשטחם? ואם הבעיה הייתה המצב המוסרי הירוד של שבעת העמים אז למה יש את האופציה להשאר ולהעלות מס? אם הסיבה זה שהם מריעים לעולם וצריך להשמיד אותם אז שישמידו אותם! ממאי נפשך? ב. במהלך הכיבוש, עמ"י לוקח ביזה רבה מהעמים שכבש. מדוע לקחו את השלל? לפי מה שאני מכיר,אנו צריכים להיות רחמנים, ואם צריך להלחם אז נלחמים,אבל על עצם תופעת המלחמה לא צריכה להיות שמחה,זה כשאין ברירה. לקיחת שלל הביזה לא נראה לי מהלך שמסתדר עם רעיון זה. ג. גם מבחינת עבודת ה’ של עמ"י באותה תקופה,אנו רואים בסיפור המזבח שבנו 2.5 השבטים בעבר הירדן המזרחי שעמ"י פונה אליהם בטרוניה: מה אתם עושים, ה’ יעניש אותנו,תפרקו את המזבח ואם לא נצא נגדכם למלחמה! וכי זו הסיבה שעמ"י רוצה שהם יהרסו את המזבח? (וכנ"ל בנאום משה האחרון, וכנ"ל בדברי יהושע האחרונים,האיומים הם שאם תעשו x ה’ יעניש אתכם) ד. גואל הדם נראה אירוע מאוד בעייתי, איך מותר לגואל הדם לעשות תופסת עם הרוצח בשגגה עד שהוא מגיע לעיר מקלט, מה זה המשחק הזה? למה השלטון לא אוסר דבר כזה ואוכף את זה? ה. אני מכיר את מאמר הגמ’ על כך שיש ירידה ברמה הרוחנית של בני האדם ואת דברי רבותינו שהאנשים בתקופת התנך היו במדרגה גבוהה מאוד. אבל בקריאה של התנך נראה כאילו עמ"י היה עם מאוד מוסרי, אבל רק יחסית לתקופה בה חי. היום הדברים שעמ"י נהג באותה תקופה נראים בעייתיים אבל באותה תקופה יחיסת לשאר העמים זה היה שיא המוסריות. אז למה לא לומר באמת שעמ"י השתכלל מבחינה מוסרית, שבתקופת התנך הרמה המוסרית של עמ"י הייתה ירודה יותר והשתכללה עם הזמן? כך כל המאורעות שהזכרתי (ועוד רבים נוספים) מובנים הרבה יותר: אמנם עמ"י משמיד את יושבי הארץ - אבל הוא נותן להם להישאר ולהעלות מס (בעוד עמים אחרים היו פשוט משמידים)..לדוג’. האם אפשרי לומר דבר כזה? תודה.

לשואל שלום, שאלותיך היקרות נוגעות ביסודות חשובים. אשתדל להשיב עליהן לפי סדרן ואקווה שיהיה בהן כדי להעמיק את האהבה לדבר ה' המתגלה אלינו בתורה, בנביאים ובכתובים. שאלה א: ספר יהושע מתרכז בסיפור תולדות דור הבנים של יוצאי מצרים, שזכה להכנס לארץ ישראל, לכבשה, להורישה ולהתנחל בה. מדובר בדור שהצטיין במידת דבקותו בה'. אין עוד ספר במקרא שמסופר בו רק על חטא יחיד של איש אחד – עכן – שסוף סוף הודה בחטאו, ומקרא מלא דיבר הכתוב: "ויעבד ישראל את ה' כל ימי יהושע" וגו' (יהושע כד, לא). לא יפלא שדור זה נעשו לו נסים גלויים ונתקיימו בו ההבטחות והייעודים שהועיד ה' לעמו בתורתו (ראה יהושע כא, מג; כג, יד). המעיין במצוות התורה הנוגעות לדיני מלחמה יוכל לעמוד אל נכון על השיקולים השונים שהביאו את העם לנהוג כפי שנהג בסדרי מלחמתו מול עמי כנען בשנות הכיבוש. להלן לשונו של הרמב"ם בהלכות מלכים (ו, א): "אין עושין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לו שלום, אחד מלחמת הרשות ואחד מלחמת מצוה, שנאמר: 'כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום', אם השלימו וקבלו שבע מצות שנצטוו בני נח עליהן - אין הורגין מהן נשמה והרי הן למס, שנאמר: 'יהיו לך למס ועבדוך'". הלכה נוספת היא (שם ו, ד): "ואם לא השלימו או שהשלימו ולא קבלו שבע מצות, עושין עמהם מלחמה והורגין כל הזכרים הגדולים, ובוזזין כל ממונם וטפם, ואין הורגין אשה ולא קטן, שנאמר: 'והנשים והטף זה טף של זכרים', במה דברים אמורים? במלחמת הרשות שהוא עם שאר האומות, אבל שבעה עממין ועמלק שלא השלימו אין מניחין מהם נשמה, שנאמר: 'כן תעשה לכל וגו' רק מערי העמים לא תחיה כל נשמה'... ומנין שאינו מדבר אלא באלו שלא השלימו? שנאמר: 'לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון את הכל לקחו במלחמה כי מאת ה' היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם', מכלל ששלחו להם לשלום ולא קבלו". ושם בהלכה ה כתב: "שלשה כתבים שלח יהושע עד שלא נכנס לארץ, הראשון שלח להם מי שרוצה לברוח יברח, וחזר ושלח מי שרוצה להשלים ישלים, וחזר ושלח מי שרוצה לעשות מלחמה יעשה". אם כן נכון הוא שנתיבותיה של תורתנו נתיבות שלום הם והיא מחייבת יחסי אהבה ורעות בין חלקי הבריאה, ברם בעולם שאנו חיים בו, לפעמים המלחמה לא רק שהיא הכרח אלא גם מצוה, "אי זו מלחמת מצוה? זו מלחמת שבעה עממים, מלחמת עמלק ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם" (רמב"ם שם ה, א). מובן שעם כל ההכרח הזה, השלום הוא הייעוד האידיאלי של האנושות כולה, ועל כן אפילו במלחמת מצוה נצטוינו לקרוא לשלום תחילה. מכל מקום ממובאות אלו עולה חשיבות מלחמותיו של יהושע, שכולן מלחמות מצוה. חז"ל מביאים (דברים רבה ה, יד) שאחד מעמי הארץ קיבל את הצעתו של יהושע, היה זה הגרגשי, "מה עשה הגרגשי? פנה והלך לו מלפניהן ונתן לו הקב"ה ארץ יפה כארצו, זו אפריקי". שאר העמים סירבו להיענות להצעת יהושע ונאלצו להלחם עד שהוכרעו בפני ישראל. בכל מלחמותיו של יהושע ובני דורו מודגשת השותפות המלאה של עם ישראל עם הקב"ה, שהוא המוריש את יושבי הארץ ומנחיל לישראל את ארצו. במלחמות ישראל התגלה קידוש השם גדול לעיני העמים, שראו בהשתוממות כיצד עם ה' הולך וכובש את ארצו ודבר ה' הולך וקם. הליווי האלקי המופלא הביא לכך שאף אישה גויה כרחב הבינה שארץ ישראל ניתנת כעת בחזרה לעם ה', "ידעתי כי נתן ה' לכם את הארץ... כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם בצאתכם ממצרים... כי ה' אלקיכם הוא אלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת" (יהושע ב, ט-יא). שאלה ב: לקיחת שלל היא מנהג קדום ורווח בין העמים. התורה מתירה לקיחת שלל, שנאמר: "כל שללה תבוז לך ואכלת את שלל אויביך אשר נתן ה' אלקיך" (דברים כ, יד). ואמרו בספרי (שופטים נז): "יכול תהיה ביזתכם אסורה לך? תלמוד לומר: 'תבוז לך ואכלת את שלל אויביך'". וכך ברך יעקב אבינו את בנימין "ולערב יחלק שלל" (בראשית מט, כז). לאור זאת נהגו לאורך כל הדורות לקחת שלל מידי האויבים. כך היה במלחמת מדין (במדבר לא, יא ורש"י שם), במלחמת סיחון (דברים ב, לה), במלחמת עוג (דברים ג, ז), במלחמת יהושע (יהושע כב, ח), במלחמת דוד (שמואל א' ל), במלחמת אסא (דברי הימים ב' יד, יב) ועוד. וכבר דנו האחרונים לגבי דרך קניית השלל מבחינת הלכות קניינים ובדין שלל שנבזז במלחמה שאינה מלחמת מצוה. מיוחדת היא מלחמת יריחו בה הוחרם השלל לה' (יהושע ו, כד). ובדומה לזה מוצאים אנו בימי דוד ושלמה שהקדישו מן השלל לחזק את בית ה' (דברי הימים א' כו, כז), וכן במלחמת אסא (ראה דברי הימים ב' טו, יא). שאלה ג: פרשיית בניית המזבח בגלילות הירדן היא פרשיה מופלאה שמעידה על הערבות האמיצה שהיתה נחלתם של השבטים כולם באותה תקופה ויחד עם זאת על דבקותם בה' ונאמנותם לתורה ולמצוות. בני ישראל מדברים עם ראובן וגד על הקצף האלקי שעלול לבוא בשל מעשיהם, לא מתוך טרוניה פרטית ורצון אישי להיחלץ מעונש שיוטל גם עליהם, אלא מתוך תחושת ערבות עם אחיהם ראובן וגד. בני ישראל מבקשים לומר לאחיהם בני ראובן וגד: הלוא אחים אנחנו, כישלונכם הוא כישלוננו, הקצף האלקי שיצא בשל מעשיכם איננו עליכם לבדכם, הבה נשמור יחדיו על דבקותנו בה' ולא תיפרד החבילה חלילה. שאלה ד: מצוה ביד גואל הדם להרוג את הרוצח, כך פוסק הרמב"ם להלכה בהלכות רוצח (א, ב). יחד עם זאת לדעתו אין למנות מצוה זו במנין המצוות שבתורה, שכן אינה מצוה בפני עצמה אלא היא חלק בלתי נפרד ממערכת המשפט המופקדת על הענשת רוצחים (ראה מגילת אסתר בהשגות, מצוה יג). כלומר הואיל ומדובר ברוצח במזיד שנתחייב מיתה בבית דין, גואל הדם אינו אלא אחת מזרועות הביצוע של בית הדין. הרמב"ן (בהוספותיו לספר המצוות מצוה יג) לעומת זאת סובר שמצוות גואל הדם נמנית כמצוה בפני עצמה, משום שלדעתו, תפקידו של גואל הדם ש"ירדוף אחריו וינקום נקמתו ממנו, שיביא אותו לבית הדין ויומת כמשפטו או שירצח אותו גואל הדם אם לא יוכל לו בית דין". לגואל הדם נועד אפוא תפקיד לנקום את נקמת הנרצח. אמנם אין גואל הדם מצווה לפעול שלא במסגרת החוק; תפקידו לדאוג לכך שיד החוק תשיג את הרוצח. וכשבית הדין לא הצליח להורגו (כגון שהרוצח ברח מבית הדין), חובתו של גואל הדם לנקום את נקמתו של הנרצח בכל דרך שתראה לו. למעשה מצוות התורה לוקחות את מידת הנקמה ומסייגות אותה ונותנות לה את ערכה הראוי. שאלה ה: לאור האמור מובן שאין להשיב על שאלותיך על ידי הנחה שבתקופת המקרא היתה פחיתות מוסרית שהביאה ח"ו להתנהגות שאיננה נאמנת לערכי המוסר. עם זאת יש נקודה של אמת באמירה זו. המתבונן בפרקי התנ"ך נפגש עם פסגות של התגלות ה' דרך דברי הנביאים, ובאותה שעה הוא פוגש גם בהתגלות חוזרת ונשנית של נפילה בעבודה זרה והיקפים של שפיכות דמים שאיננו רגילים להם. נראה שמבחינה זו בדורות מאוחרים יותר בהם כבר נסתם מעיין הנבואה, בא עידון מסוים. על תופעה זו כותב מרן הרב קוק במאמר "חכם עדיף מנביא": "מה שלא עשתה הנבואה בכלי מלחמתה החוצבים להבות אש לבער מישראל עבודת אלילים ולשרש אחרי עיקרי ההשפלות היותר גרועות של עושק וחמס, של רצח וזימה, רדיפת שוחד ושלמונים, עשו החכמים בהרחבת התורה, בהעמדת תלמידים הרבה ובשינון החוקים הפרטיים ותולדותיהם". יתן ה' ונזכה להיות מוארים באור ה' ודבר ה' יאיר את דרכנו, יתקן את מידותינו ויביאנו במהרה לתיקון השלם. בברכה נאמנה