מה הגדר בחילול השם? הגמרא ביומא פד אומרת שאחד התנאים נשבע שלא יגלה משהו, ואמרו שגילה שלא נשבע,אך עצם שהוא לא היה אמין [מבחינתה], אז למה זה לא חילול השם?

לשואל, שלום! הסיפור הוא על רבי יוחנן (אמורא, לא תנא), שחלה במחלה מסוכנת ומטרוניתא גילתה לו נוסחה סודית לתרופה חשובה, אחרי שנשבע לה בנוסח מתוחכם שלא יגלה, ולאחר שגילתה לו הוא אמר שנוסח השבועה מאפשר לו לגלות ופירסם זאת ברבים. הגמרא שואלת: "והא איכא חילול השם" ועונה: "דמגלי לה מעיקרא". כלומר, הגמרא מוטרדת מחילול השם שיש בגילוי הסוד ברבים משום שבועת השקר-לכאורה, ועל כך עונה שהוא גילה לה מיד אחרי שאמרה לו את הסוד ולפני פרסומו ברבים שהוא לא נשבע באמת, והגמרא לא שואלת על עצם הפרת האמון. סיפור זה אכן קשה (והיה עילה להתקפה אנטישמית בעיתונות הנאצית - פירוט בספר 'היכל לדברי חז"ל ופתגמיהם' עמ' 76-89). על כך כתב ב'חשוקי חמד' (הרב יצחק זילברשטיין שליט"א, יומא לח ע"א): "קשה ביותר: אין לך חילול השם גדול מזה, שר' יוחנן גדול הדור מערים על המטרוניתא ומוציא ממנה בערמה את סוד התרופה שהיה במומחיותה, והוא כעין רכושה הפרטי. אלא על כרחך מוכח מכאן שכאשר הדבר נוגע לפיקוח נפש, וביותר של הרבים, אין בעלות פרטית על סוד התרופות והמומחיות וחייבים למוסרם לציבור, ולכן גם על עצם הנהגתו של ר' יוחנן לא שאלה הגמרא "והא איכא חילול השם", וכל השאלה היתה רק על "הפרת השבועה" שחילול השם לכאורה בצידה. משמע כאשר הדבר נוגע לפיקוח נפש חובה על המומחה למסור סוד המקצוע לציבור". מסתבר שכאשר רבי יוחנן גילה לה שנוסח השבועה שלו היה מתוחכם ולא מחייב והוא עומד לפרסם זאת הוא גם הסביר לה מה מאלץ אותו לעשות זאת. ועיין רמ"א ביו"ד סי' רלב סי"ד וש"ך שם ס"ק לז. בתלמוד הירושלמי (עבודה זרה פ"ב ה"ב) מופיע סיפור מקביל על חשיפת סוד התרופה (אך שם לא הוזכרה שבועה), ושם יש שתי דעות כיצד הסתיים הסיפור: לפי דעה אחת היא שלחה יד בנפשה, אחרי שהתגלה הסוד שממנו התפרנסה, ולפי דעה אחרת היא התגיירה. לפי הדעה השניה סביר מאוד להניח שרבי יוחנן לא נפרד ממנה עד שהפיס את דעתה. ב'עמודי ירושלים' שם פירש שהיא לא רצתה לגלות כדי לשמור לעצמה את הסוד המקצועי ולהתפרנס ממנו, אבל כשראתה שרבי יוחנן שהסוד נודע לו לא מנצל זאת לפרנסתו אלא דואג לטובת הציבור בחינם החליטה להתגייר.