שלום האם תוכל לענות לי על סתירה לכאורה נוספת במקרא להלן ואני מצטט: ראה הנאמר "ואנשי קדש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשלכון אתו" (ס’הברית - שמות כב,ל), וכן הנאמר "לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכר לנכרי כי עם קדוש אתה לה’ אלהיך" (דברים יד,כא). לעומת סה"ב וס"ד, ס"כ סבור כי אין איסור על העם לאכול נבלה וטרפה, אלא על הכהנים בלבד: "וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה הנגע בנבלתה יטמא עד הערב. והאכל מנבלתה יכבס בגדיו וטמא עד הערב והנשא את נבלתה יכבס בגדיו וטמא עד הערב" (ויקרא יא, לט-מ). כוונת הפסוק היא שהבהמות האסורות באכילה עליהם כבר נאמר "מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ טְמֵאִים הֵם לָכֶם" (ויקרא יא,ח), אבל "מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה" אין איסור נגיעה כבבהמות האסורות באכילה, ובכל זאת "הנוגע בנבלתה" ו"האוכל מנבלתה" נטמא. משמעות הפסוק בפשטות היא, שאין איסור אכילה של נבלה (של בהמה טהורה כמובן). וכך משתמע מפסוק נוסף: "וכל נפש אשר תאכל נבלה וטרפה באזרח ובגר וכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב וטהר. ואם לא יכבס ובשרו לא ירחץ ונשא עונו" (ויקרא יז,טו-טז). התורה מדברת פעמיים אודות אדם שאכל נבלה וטרפה, מבלי להזכיר שהדבר אסור, משתמע מכך לכאורה שזהו דבר המותר. ובפרט האיסור המיוחד הנאמר לגבי הכהנים: "נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה אני ה’" (ויקרא כב,י) - ס"כ מזכיר איסור אכילה של נבלה וטרפה רק לגבי כהנים, ומהטעם שאכילת נבלה וטרפה מטמאת וכדלעיל, ולכהן אסור להטמא. כך גם משתמע מהאיסור המיוחד לגבי חלב נבלה וטרפה: "וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכל לא תאכלהו: כי כל אכל חלב מן הבהמה אשר יקריב ממנה אשה לה’ ונכרתה הנפש האכלת מעמיה" (ויקרא ז,כד-כה). מה הטעם לאסור אכילת "חלב" נבלה וטרפה, אם יש איסור כללי של אכילת נבלה וטרפה? ואכן גם בס’ יחזקאל , מוזכר רק איסור אכילה לכוהנים: "כָּל נְבֵלָה וּטְרֵפָה מִן הָעוֹף וּמִן הַבְּהֵמָה לֹא יֹאכְלוּ הַכֹּהֲנִים" (מד,לא). כיצד עונים על כך?

לשואל שלום, הבנת איסור אכילת נבלה לאשורו, מחייבת איסוף של האזכורים השונים במקרא, ויפה עשית כשסידרת את ההופעות השונות וביקשת לעמוד על ההבדלים ביניהם. לשם הסדר הטוב נעבור מפסוק לפסוק ונבארו: ספר שמות (כב, ל): "ואנשי קדש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשלכון אתו" – על ידי הימנעות מאכילת טרפה ונתינתה לכלב מתקיימת הקדושה באיש ישראל. בשר שנמצא מונח בשדה והוא נתח שתלשה חיה טורפת, אסור באכילה, אבל מותר ליהנות ממנו ולתת אותו לגוי או לכל בעל חיים (דיבר הכתוב בהווה ולכן נזכר דווקא כלב). ספר ויקרא (יא, לט-מ): "וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה הנגע בנבלתה יטמא עד הערב. והאכל מנבלתה יכבס בגדיו וטמא עד הערב והנשא את נבלתה יכבס בגדיו וטמא עד הערב" – בהמה כשרה שמתה ולא נשחתה כדין, מי שנוגע בנבלתה, דרגת הטומאה שלו היא ראשון לטומאה. ומי שעובר על איסור אכילת נבלה, מלבד האיסור שהוא עובר, הוא גם נטמא בטומאת משא. מובן שאם מדובר בבהמה טמאה, הנוגע נטמא והאוכל גם עובר איסור, כמבואר בתחילת הפרק שם (ויקרא יא, ח): "מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ טְמֵאִים הֵם לָכֶם". מן הראוי לציין שאין כל איסור לגעת בנבלה (טמאה או טהורה), אלא שהנוגע נטמא ואסור לו לעלות לבית המקדש לפני שנטהר. ספר ויקרא (יז, טו-טז): "וכל נפש אשר תאכל נבלה וטרפה באזרח ובגר וכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב וטהר. ואם לא יכבס ובשרו לא ירחץ ונשא עונו" – חז"ל למדונו שפסוק זה עוסק במקרה של נבלת עוף טהור, ונתייחד לה פסוק משלה כיון שאינה מטמאת במגע ומשא כשאר נבלות, אלא בבליעה (מובן שבבליעה זו עובר הבולע גם על איסור אכילה, אלא שכאן מתייחסת התורה לעניין הטומאה). דין זה נוהג בכל אזרח ישראל ובכל גר צדק שהתגייר והצטרף לישראל. ספר ויקרא (כב, ח): "נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה אני ה’" – אף על פי שכל בן ישראל מוזהר שלא לאכול נבלה וטרפה, מכל מקום מזהירה התורה את הכהנים באופן מיוחד בגלל קדושתם (בכך מוסבר גם הציווי על הכהנים המוזכר בספר יחזקאל מד, לא). ספר דברים (יד, כא): "לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכר לנכרי כי עם קדוש אתה לה’ אלהיך" – אסור לאכול בשר בהמה שלא נשחתה כדין, אבל מותר ליהנות ממנו ולתת אותו לגוי שהוא "גר תושב", כלומר שקיבל על עצמו שבע מצוות בני נח ולכן הותר לו להיות תושב בארץ ישראל, או לנכרי שאינו תושב בארצנו. לגבי איסור חלב נבלה וטרפה נאמר: "וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכל לא תאכלהו, כי כל אכל חלב מן הבהמה אשר יקריב ממנה אשה לה’ ונכרתה הנפש האכלת מעמיה" (ויקרא ז, כד-כה). הטעם לאיסור אכילת "חלב" על אף האיסור הכללי על אכילת נבלה וטרפה, בא ללמדנו, שמי שאוכל את החלב עובר על שני איסורים, גם על איסור נבלה וגם על איסור חלב. בברכה נאמנה