אדם שאחראי על הדלקת השלטר שלהאור בחדר מדריגות לפני כניסת שבת,ושכח,ואז יגרמו הרבה חילולי שבת כי בבנין גרים הרבה חילוניים,אז הוריתי שיגיד לקטן שידליק את השלטר הראשי שכך זה דולק לכל השבת [לא היה גוי], כי נוח לעבור על איסור קל כדי להציל אחרים מאיסור חמור. מה דעת הרב? [כי קמו עליי עוררין]

לשואל, שלום! השאלה איננה פשוטה ובמסקנה לענ"ד אין להורות כך. באמירת אב לבנו פשוט לי שאין לעשות זאת, ואילו באמירה לקטן שאיננו בנו ויעשה את המלאכה שלא על דעת אביו יש מקום להתלבט, וגם בזה נראה שאין לעשות כן ו"שב ואל תעשה עדיף". סוגיה זו של עשיית איסור קל על מנת למנוע מהזולת איסור חמור נדונה בתוספות במסכת שבת (ד ע"א ד"ה וכי אומרים). באופן כללי ההלכה היא שאסור לראובן לעשות איסור קל כדי להציל את שמעון מעשיית איסור חמור, אך תוספות מעלים שלוש אפשרויות להיתר: א. מותר לראובן לחטוא חטא קל כדי להציל את שמעון מאיסור, רק אם ראובן אשם בתקלה שעלולה לגרום לשמעון לעשות את האיסור. ב. ההיתר גם כאשר ראובן אינו אשם, בתנאי שגם שמעון אינו אשם באיסור שהוא עושה. ג. מותר לחטוא חטא קל כאשר מונעים רבים מלעשות עבירה חמורה, אפילו אם הם מזידים (עיין בסוף דבריהם על שחרור השפחה שנהגו בה מנהג הפקר "והוי נמי כמצוה דרבים"). הפוסקים התלבטו בהכרעה בין שתי האפשרויות הראשונות: הבית יוסף (באו"ח סוף סי' שו) הכריע כתירוץ השני, שמותר לראובן לחטוא חטא קל גם כשלא הוא גרם לתקלה, אם גם שמעון לא אשם בחטאו, אך נראה מדבריו שהתיר דווקא כאשר מצילים את השני מעבירה חמורה במיוחד וזוהי "מצוה רבה". ובמשנה ברורה (סי' שו סקנ"ו) פסק שמותר לעשות איסור דרבנן ל"מצוה רבה" אפילו כשהחוטא אשם במצבו; ומסתבר שהוא הדין למצוה דרבים. ההיתר לחטוא להצלת רבים מחטא חמור הובא להלכה בכמה פוסקים, עיין מגן אברהם סי' שו סקכ"ט, כנסת הגדולה ('כללים נפרדים', בסוף חלק או"ח, כלל כה), כתב סופר (או"ח סי' סב, באריכות), חזון איש (דמאי סי' טז סקט"ז), ואגרות משה (אה"ע ח"ג סי' נ; אם כי ראייתו מביאור הגר"א סוף סי' שו צ"ע, והעיר עליו פרופ' נחום רקובר, 'תחומין' יב עמ' 118 הערה 35). במקרה כאן נראה ששני הנימוקים הראשונים לא שייכים: א. זה שאחראי על השלטר לא אשם באיסורים שהשכנים יעשו. אמנם הוא היה יכול לעשות מעשה שיחסוך מהם את הצורך לחלל שבת, והתרשל ולא עשה זאת, אבל בכך עדיין אי אפשר לומר שהוא שזה שהכשיל אותם (כמו הדוגמא בתוס' שם על פי הגמ' בעירובין על החבר שנותן פירות טבל לעם הארץ). הוא לא זימן להם את האיסור, אלא רק התרשל מלמנוע את האיסור. ב. כאן השכנים מחללי השבת עושים את מעשיהם במודע (ובדוחק יש לומר שהעלייה בחושך בחדר המדרגות היא כעין "אנוסין" שהזכירו תוס' שם, עיין שם). אולם הנימוק השלישי תופס כאן לכאורה, מפני שיש בבניין הרבה מחללי שבת, והאיסור הקטן של אמירה לילד ימנע חילול שבת של רבים. אלא שלא פשוט שנדון דידן הוא "איסורא זוטא". ברור שאמירה לקטן איננה שקולה למלאכה, אבל בקטן העושה על דעת אביו יש איסור תורה של "לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך" (שמות כ, י, ועי"ש ברש"י ורמב"ן, ובקרן אורה וערוך לנר יבמות קיד,א, ושער הציון סי' שלד סקנ"ד), ויש אומרים שהאב העובר על כך נחשב כבר ככל חומר מחלל שבת, ששחיטתו פסולה (עיין שו"ת הר צבי יו"ד סי' ז). לא ברור שהותר לעבור על לאו דאורייתא כדי להציל מאיסור כרת (עיין פמ"ג סי' שו אשל אברהם ס"ק כט, שהסתפק בזה, ועיין משנ"ב סי' שו סקנ"ח ושעה"צ סק"נ). וגם אם לא מדובר בקטן שעושה על דעת אביו, מסתבר לי שמה שהותר לעבור איסורא זוטא בשביל למנוע רבים מעבירה הוא דווקא כשיש עבירה מסוימת שמזומנת להם ובכוחנו לסלקה, כגון בדוגמא של שפחה שנהגו בה מנהג הפקר. אולם במלאכות שבת, הרי השכנים הללו מן הסתם עושים מלאכות רבות מדי שבת, והמלאכה של הדלקת החשמל בחדר המדרגות מסתמא "בטילה בששים" בשאר המלאכות, בוודאי בנהיגה במכונית שיש בה הבערה בכל לחיצה על דוושת הגז. האם גם בכגון זה, של הפחתה מסוימת בעבירות ולא שינוי מהותי, נאמר היתר זה של מצווה דרבים? מסופקני, ונלע"ד שלא, אם כי זוהי "דעת נוטה" ללא ראיה ברורה. עוד יש להעיר, שבגדול יש יותר מקום שמצד הערבות המוטלת עליו על כלל ישראל יעבור איסור קל כדי להציל אחרים מאיסור חמור, אבל קטן, שאין בו ערבות (ולכן אינו יכול להוציא ידי חובה, למשל), לא פשוט לצוותו לעשות איסור בשביל אחרים (עיין 'שיח השדה', לרב חיים קנייבסקי שליט"א, קונטרס 'פתשגן הכתב' פרק יז). גם מבחינה חינוכית, קשה בעיניי לבקש מילד לחלל שבת (ולהרמת השלטר מן הסתם נצרך ילד שהגיע לחינוך ומבין) גם אם בכך יינצלו אחרים מאיסור. אחרי שכתבתי את הדברים מצאתי בספר 'ויען שמואל' חלק ו סי' יז וחלק ז סי' מד, מאמר מאת הרב עוזי מימון שדן בדיוק במקרה שבשאלתכם, ואחרי התלבטות רבה התיר לומר לקטן, עי"ש. אחר העיון בדבריו "משנה לא זזה ממקומה".