אבקש לשאול מהי דעת ההלכה בנושא של שימוש בסוגי הנשק השונים כגון: שימוש בנשק לא קובנציואנלי, והאם ההלכה מטילה מגבלות כלשהם בנושא זה? מצאתי לזה התייחסות אצל הרב רגנשברג (משפט הצבא בישראל, תש"ט, סי’ ט"ו) שהתיר שימוש בנשק לא קובנציונאלי, וראיותיו: א. הספרי בפר’ שופטים – "אף להמיתה במיתת תחלואים". ב. רוצח, שאם אי אפשר להרגו במיתת ב"ד, אז הורגים אותו בכל דרך שהיא. (נראה לי שהוא סובר שהריגת רוצח בכל דרך שהיא היא מטעם הסכנה, שהרוצח הוא מסוכן, וכן למען יראו מלרצוח. שאם הריגת הרוצח, בכל דרך שהיא, היא מטעם שהחמירו בעונשו, הרי אין הנדון דומה לראיה, שאין הורגים חיילי האויב מטעם עונש, אלא כדי למנעם מלהרגנו). עוד שמעתי בע"פ בשם הרב זכריה בן שלמה שאולי יש לדמות זה למה ששנינו בעניין גובה בית הסקילה (סנהדרין מה.). ולי נראה שמה שאמרו שם "ברור לו מיתה יפה" ודאי אינו שייך לנידון דידן שלמדו זאת מ"ואהבת לרעך כמוך", וחיילי האויב הגוי ודאי אינם בכלל "רעך". אך מה שאמרו שם שלא להגביה "משום דמינוול" הוא מצד כבוד האדם השייך גם בגוי. ובכל זאת אין נראה לי ראיה משם, ששם מה שהקפידו על כבודו של הנהרג לא בא על חשבון שום דבר, מה שאין כן במלחמה, שאי שימוש בנשק מסוים יכול לפגוע בהצלחת המלחמה. אודה לרב אם יואיל לחוות דעתו בנושא זה.

יש לבחון שימוש בנשק זה בשני מצבים: א' מצב מתוכנן לכתחילה, ב' מצב של חוסר ברירה. ביחס למצב השני, כאשר יש סכנת נפשות ואין בידנו להינצל, אלא בדרך לא מקובלת אין ברירה ובודאי שמותר. אומנם כשהדבר בידנו ויש כאן רק שאלה של קלות ראש וזלזול ברגשות אנושיים, מה שפוגע במצב הראשון נראה לע"ד שאין סיבה לבזות גם את אויבנו הרעים. ראייה אחת יש להביא מדברי יהושע פרק י' על המלכים שנפלו בידו וציוה לתלותם ולעת ערב ציוה לקוברם כדי להימנע מאיסור הלנת המת ומכאן שיש לשמור על כבוד המתים גם מאויבנו. ראייה שנייה נמצאת ביחזקאל פרק לט' בעניין גוג ומגוג, שהבטיח ד' אחרי מפלתם לתת להם קבר וציוה לקבור את מתי האויב. ראיה שלישית, בקשר לדרך המתת האויב נזכרת בדברי חז"ל על אמציה מלך יהודה, על הפסוק במשלי "איש חכם נשפט את איש אוויל ורגז ושחק ואין נחת" ונזכר כי היתה בקורת חמורה מצד ד' על אמציה מלך יהודה שתפס 10,000 שבויים מבני אדום וזרק אותם מראש הסלע ונהרגו במיתה משונה. ואמרו שם חז"ל, כי למרות שקיבל היתר להרוג במלחמה, אך בדרך כל הארץ ולא באכזריות. אומנם לזה יש סייג והוא ביחס לאויבים אכזריים במיוחד, כך נזכר בשופטים פרק א' כאשר נתפס אדוני בזק שהתעלל באכזריות בשבויים, התנהגו אתו מידה כנגד מידה וכן נזכר בחז"ל כי שמואל הנביא המית את אגג מלך עמלק, בצורה אכזרית כדי לשבור את ליבם של העמלקים, שהיו אכזריים ביותר.