האם מותר לחסוך כסף לעתיד הרחוק, כלומר גיל פרישה? יש חובה כזאת מבחינה הלכתית? (חיסכון לעתיד רחוק \טווח רחוק \גיל פרישה- הכוונה ל א- פנסיה לגיל פרישה מנוהל ע"י קרן ב- חסכון עצמי לגיל פרישה\פנסיה עצמי מנוהל על יד החוסך).

לשואל, שלום! לפי ההלכה חסכון כסף לימי הזקנה הוא דבר מומלץ מאוד, ואם הברירה היא בזבוז כסף על מותרות - יתכן שהחסכון הוא ממש חיוב. בעניין זה יש כמה מקורות סותרים, לכאורה, וצריך ליישב ולתאם ביניהם. הגמרא במסכת סוטה (מח ע"ב) אומרת: "רבי אליעזר הגדול אומר: כל מי שיש לו פת בסלו ואומר: 'מה אוכל למחר?' - אינו אלא מקטני אמנה". לפי גמרא זו, לכאורה החוסך ודואג ליום המחר הרי זה קטן אמנה שאינו סומך על הקב"ה שיפרנס אותו. מאידך אמרו חז"ל (כתובות נ ע"א): "המבזבז - אל יבזבז יותר מחומש, שמא יצטרך לבריות". כלומר, אסור לאדם לפזר יותר מ- 20% מרכושו אפילו לצרכי צדקה ומצוות, שמא בעתיד ירד מנכסיו ויזדקק לבריות, וכך נפסק להלכה (רמ"א או"ח סי' תרנו ויו"ד סי' רמט). כיצד ניתן ליישב בין הדברים? מדברי הראשונים והפוסקים מבואר ששורת הדין היא המאמר השני, הממליץ על חיסכון ודאגה ליום המחר, ואילו את המאמר הראשון העמידו כדעה מסוימת (ולא הובא להלכה) או באופן מסוים ומצומצם, בכמה אופנים: א. הנושא שנוי במחלוקת. כך נאמר במכילתא (בשלח, על פרשת המן): "ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו - רבי יהושע אומר: כדי שילקוט אדם מהיום למחר, כעין מערב שבת לערב שבת. רבי אלעזר המודעי אומר: כדי שלא ילקוט אדם מהיום למחר... מי שברא יום - ברא פרנסתו. מכאן היה ר' אלעזר המודעי אומר: כל מי שיש לו מה יאכל היום ואומר מה אוכל למחר הרי זה מחוסר אמנה". מפורש כאן שהיה ויכוח בין התנאים בשאלה זו, וכידוע, במחלוקות רבי יהושע ורבי אליעזר הלכה כרבי יהושע (עיין נידה ז ע"ב; אלא שבמכילתא מופיע ר' אלעזר המודעי ולא ר"א הגדול שבגמרא, שהוא ר"א בן הורקנוס). ב. רבי אליעזר לא שלל עשייה תכליתית עבור העתיד, אלא שלל את הלחץ הנפשי שאיננו תורם דבר. כך מדויק מלשונו, שיש לאדם פת והוא כעת "אומר מה אוכל למחר", אמירה של דאגה חסרת טעם כרגע. כך כתב הרשב"ץ ב'מגן אבות' (אבות פ"ב מ"ט), על המשנה: "צאו וראו איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם... רבי שמעון אומר: הרואה את הנולד": "הרואה את הנולד ומרחוק יריח מה שאפשר להיות, הוא נשמר מהרבה פגעים... וציווי זה אינו סותר... מה שאמרו באחרון מסוטה 'כל מי שיש לו פת בסלו'... כי יש לו לאדם לחשוב על העתיד ויקח תחבולה להציל לו מרעתו, ומה שאינו בידו - יבטח באל ואל ידאג עליו". כלומר, רבי אליעזר שולל את הדאגה בלבד, שאין עמה מעשה תכליתי אלא לחץ נפשי ותו לא, אבל אם יש אפשרות לעשות מעשה מועיל - יש לעשותו. הרשב"ץ מצטט גם את הגמרא ביבמות (סג ע"ב): "כתוב בספר בן סירא... אל תצר צרת מחר, כי לא תדע מה ילד יום, שמא מחר בא ואיננו, נמצא מצטער על העולם שאין שלו". גם מלשון גמרא זו נראה שהיא שוללת את מי שחש צרה ומצוקה בגלל בעיות המחר, אבל לא שוללת את ההתכוננות המעשית לעתיד. כמו כן כתב בשבט הלוי (ח"ד סי' א אות ב) על גמרא זו בסוטה: "זה מיירי [=מדובר] במי שאין בידו לעשות פעולה, ונופל למחשבת יאוש ואומר מה אוכל למחר ואינו בוטח כל צרכו... אבל עדיין אין זה אומר שאם יש בידו לעשות, ומכין מזונו לכמה ימים כדי שלא יהא טרוד, אז שיש בזה חסרון אמונה". ג. רבי אליעזר שלל דאגה מוגזמת לעתיד, שגורמת בהווה לקמצנות או לעיסוק מופרז בהשגת עושר על חשבון דברים אחרים כגון קביעת עיתים לתורה. כך כותב המאירי בסוטה שם: "אע"פ שראוי לאדם להיותו חרוץ ומשתדל בעסקיו, מכל מקום תהא תורתו קבע ועסקיו עראי ויתלה עיקר בטחונו בקב"ה. דרך הערה אמרו: מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר אינו אלא מקטני אמנה". כמו כן נראה מרש"י בסוטה שם, שמסביר שהמאמינים בקב"ה (שהם הניגוד ל"קטני אמנה", עיין שם) דרכם "לוותר ממונם לנוי הידור מצווה ולצדקה ולהוצאת שבתות וימים טובים". כלומר, קטנות האמונה היא לא בעצם החיסכון אלא בחיסכון מוגזם על חשבון דברי מצווה (וכן כתב בשו"ת בית שערים או"ח סי' עא). על חשיבות ראיית הנולד בתכנון הכלכלי כתב הרמב"ם (הל' דעות פ"ה הל' יא-יב): "דרך בעלי דעה שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה, ואחר כך יקנה בית דירה, ואחר כך ישא אשה... אבל הטפשין מתחילין לישא אשה ואחר כך אם תמצא ידו יקנה בית ואחר כך בסוף ימיו יחזור לבקש אומנות או יתפרנס מן הצדקה... ואסור לו לאדם להפקיר או להקדיש כל נכסיו ויטריח על הבריות... כללו של דבר ישים מגמתו להצליח נכסיו ולהחליף הכלה בקיים, ולא תהיה כוונתו ליהנות מעט לפי שעה או ליהנות מעט ויפסיד הרבה" (כיוצא בזה גם בהל' ערכין פ"ח הי"ג). דברים מפורשים יותר על הצורך לחסוך בגיל צעיר עבור ימי הזקנה כתב המהרש"א (נידה סה ע"א), על הגמרא: "כיוון שניתקו שיניו של אדם - נתמעטו מזונותיו", וזה לשונו: "דבנערותו יכול להרויח... וזה אי אפשר לאדם בזקנותו, ואשמועינן דיראה אדם להשאיר לו ממון להסתפק ממנו בזקנותו, ואל יתן כל נכסיו לבניו בחייו". וראו גם דברי שו"ת אגרות משה (או"ח ח"ב סי' קיא וח"ד סי' מח) על החשיבות בעשיית ביטוח חיים, ושאין בכך שום חסרון בבטחון בה'. ובשבט הלוי (ח"ד סי' א אות ב): "דדבר פשוט דמה שהוא בטבע העולם, כזקנה ונישואי בניו, ובהגיעו לזה אינו לפי כוחותיו להכין כל הנצרך לו אז, כזה מצוה להכין בעוד מועד כדי שלא יצטרך לבריות".