ברצוני לשאול מהו מקורו של הקדיש: מי תיקנו, בעקבות מה, איך נוצרו סוגי קדישים שונים, והאם נתקן כולו בבת אחת או התפתח עם הזמן. אני יודע ששאלה זו סבוכה וקשה להביא תשובה אחת מדוייקת, אך אעפ"כ אם אפשר אבקש להתייחס לכל השאלות. תודה רבה!

לשואל, שלום! 1. המושג 'קדיש' מופיע לראשונה ב'מסכת סופרים' (פ"י ה"ז), שהיא מהתקופה שלאחר התלמוד. עיקרו של הקדיש הוא המשפט "יהא שמיה רבה מברך", או בעברית "יהא שמו הגדול מבורך". אמירת שבח זה מוזכרת כבר בתלמוד (ברכות ג ע"א בשם התנא רבי יוסי, שם נז ע"א, שבת קיט ע"ב, סוכה לט ע"א, סוטה מט ע"א) וכן במדרשי חז"ל, כולל מדרשים קדומים כמו ה'ספרי' (האזינו פיסקא שו), לפעמים בנוסח העברי ולפעמים בארמי. נוסח דומה מופיע כבר בתנ"ך, הן בעברית (תהלים פרק קיג פסוק ב): "יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם", והן בארמית (דניאל פרק ב פסוק כ): "עָנֵה דָנִיֵּאל וְאָמַר: לֶהֱוֵא שְׁמֵהּ דִּי אֱלָהָא מְבָרַךְ מִן עָלְמָא וְעַד עָלְמָא דִּי חָכְמְתָא וּגְבוּרְתָא דִּי לֵהּ הִיא". מהגמרא (סוטה מט ע"א: "יהא שמיה רבה דאגדתא") מבואר שהיה מקובל לומר את הקדיש אחרי דרשתו של חכם העיר, וכך מופיע גם במדרשים כגון בקהלת רבה (פרשה ט, ז): "שבשעה שהזקן יושב ודורש ועונין אחריו אמן יהי שמו הגדול מבורך...". 2. במקורות שונים מיוחסת תקנת הקדיש כבר לאנשי כנסת הגדולה, בראשית ימי הבית השני (רוקח, פירושי סידור התפילה, עמ' תקפב), כנראה על סמך הגמרא (ברכות לג ע"א) האומרת שאנשי כנסת הגדולה תיקנו לישראל "ברכות ותפילות קדושות והבדלות". אך רש"י שם פירש ש"קדושות" הם הקידוש של שבת ויום טוב, ולא הקדיש. ואכן, אחד הראשונים, ה'ארחות חיים' (דין קדיש ופירושו, א), סובר שהקדיש - לפחות בנוסחו הארמי שלנו - לא נקבע בימי אנשי כנסת הגדולה, שתיקנו את התפילות בעברית, אלא בימי התנאים. 3. לשאלתך בעקבות מה תיקנו את הקדיש, האם זה היה בעקבות אירוע מסוים, קשה להשיב באופן החלטי. מתוכנו של הקדיש, תפילה שיתקדש שם ה' בעולם, ניתן להבין שהוא נתקן כתגובה למאורע של חילול השם, ומהגמרא בברכות ג ע"א משתמע שהוא נקבע בעקבות החורבן והגלות: "תניא, אמר רבי יוסי: פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל... שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת: אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות... בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין 'יהא שמיה הגדול מבורך' הקדוש ברוך הוא מנענע ראשו ואומר: אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך, מה לו לאב שהגלה את בניו, ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם". בתוספות הרא"ש שם מציין גם שהמילה "ונחמתא" בקדיש היא תנחומים על צער החורבן. לפיכך כתב בערוך השולחן (אורח חיים סימן נה סעיף א): "הקדיש הוא שבח גדול ונורא שתקנו אנשי כנסת הגדולה אחרי חורבן בית ראשון, והיא תפלה על חילול שמו יתברך מחורבן בית המקדש וחורבן ארץ הקודש ופיזור ישראל בארבע כנפות הארץ, ואנו מתפללים שיתגדל ויתקדש שמו יתברך כמו שאמר הנביא [יחזקאל לח, כג] 'והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים'". אלא שעל פי הדעה המאחרת יותר את הקדיש, כאמור, נראה שהוא נקבע בעקבות חורבן הבית השני. 4. סוגי הקדיש: ישנם חמישה סוגי קדיש: "חצי קדיש" (עד "דאמירן בעלמא"); "קדיש תתקבל", בסיום התפילה (התפילה העיקרית בסידרה המקורי, ראה להלן); "קדיש יהא שלמא" אחרי אמירת פסוקים בציבור; "קדיש דרבנן" ("על ישראל ועל רבנן"...) אחרי לימוד תורה שבעל פה בציבור; ו"קדיש הגדול" ("בעלמא דהוא עתיד לאתחדתא" וכו'), שברוב העדות נהוג כיום אחרי סיום מסכת או להבדיל בלוויית המת, אחרי הקבורה. 5. הקדיש המקורי הוא מה שנקרא היום "חצי קדיש". נוסח זה של הקדיש מופיע לראשונה בסידור רב עמרם גאון, שהוא הבסיס לכל הסידורים כיום. יש בו הבחנה בין קדיש רגיל (מה שנקרא כיום "חצי קדיש") לבין הקדיש בתוספת "תתקבל צלותכון" אחרי "ובא לציון". ב"חצי קדיש" יש אחידות רבה יחסית בין מנהגי העדות, בהשוואה לחילופי נוסחאות מהותיים יותר בהמשכו. הדבר מלמד על כך שאלו פיתוחים מאוחרים יותר (השווה, למשל, את חילופי המנהגים בברכת המזון החל מ"הרחמן", וכן את חילופי המנהגים בפסוקים שלפני ההבדלה. הגרעין היסודי של ברכת המזון וההבדלה דומה מאוד בכל הנוסחים, והתוספות המאוחרות יותר שונות בין העדות). 6. בימי הקדמונים נהגו רק שבעה קדישים ביום (ערוך השולחן, או"ח נה): שלושה בשחרית (אחרי ישתבח, אחרי תחנון, ואחרי ובא לציון), שניים במנחה (לפני תפילת העמידה ואחרי התחנון) ושניים בערבית (לפני ואחרי תפילת העמידה). התפילה עצמה הסתיימה אחרי קדיש "תתקבל" (עיין רמב"ם הלכות תפילה פ"ט הל' ו, ח, ט, שאחרי קדיש זה "העם נפטרין למעשיהם"). אמירת "שיר של יום" "פיטום הקטורת" ו"עלינו לשבח" (שמעיקרו היה רק בתפילת מוסף של ראש השנה) מאוחרת יותר, והרמב"ם (ב'סדר תפילות כל השנה' שבסוף ספר 'אהבה') מזכיר את אמירת מקצתם כ"נהגו מקצת העם". 7. הרמב"ם ב'סדר התפילות' מזכיר גם את 'קדיש דרבנן', ובלשונו: "קדיש דרבנן - כל עשרה מישראל או יתר שעוסקין בתלמוד תורה שעל פה... כשהן מסיימין אומר אחד מהן קדיש בנוסח זה...". עצם אמירת הקדיש אחרי לימוד מוזכרת כבר בגמרא, כאמור, אבל הנוסח המיוחד של קדיש דרבנן מאוחר בהרבה. ברמב"ם נוסחו הוא כ"קדיש הגדול", "דעתיד לחדתא עלמא ולאחייא מתייא ולמיפרק חייא ולמיבני קרתא דירושלם...", וזהו מנהג התימנים עד היום, ואילו בשאר עדות ישראל נהוג לומר נוסח זה, כאמור, רק בסיום מסכת או אחרי הקבורה. 8. "קדיש יתום" לאחר אמירת פסוקים מופיע לראשונה אצל הראשונים באשכנז (אור זרוע, הלכות שבת סי' נ), על בסיס מדרש המספר מעשה ברבי עקיבא שלימד יתום לומר בציבור 'ברכו' או קדיש וזיכוי הרבים הועיל לנשמת אביו. מקורות להרחבה: ערוך השולחן אורח חיים סימן נה סעיפים א-ה. שו"ת ציץ אליעזר חלק יד סי' יד: פירוש הקדיש. 'קדיש יתום', מאת הרב יששכר גולדשטיין, 'שנה בשנה' תשנ"ט. 'הקדיש הגדול' (על הנוסח: "בעלמא דהוא עתיד לחדתא"), מאת הרב עמיהוד לוין, 'אוריתא' כ.