לכאורה התירו היתר מכירה רק משום שעת דחק, וממילא רק מי שיש לו שעת דחק כמו החקלאי יכול לסמוך על זה אבל שאר האנשים שהם רק קונים אין זה שעת דחק שהרי הם יכולים להסתדר קצת זמן עם פחות ירקות אם כן למה הרבנות מתירה היתר מכירה גם לקונים שאין להם שעת דחק?

בס"ד שלום וברכת ד' א. אם התירו לחקלאי ממילא אין כאן איסור, ומדוע לאסור? איזה איסור יש על הקונה לקנות דבר שלדעת החקלאי הדבר מותר, האדמה היא של נכרים ואין בה ספיחים כלל כך שלגבי הקונה אין כאן בעיה (עיין מנחת שלמה שכבר דן בכך והתיר לקונה). אמנם יש דעות של שמור ונעבד, אבל אם נעשתה מכירה אין כאן קרקע ישראל כלל, ואין כאן דין של שמור ונעבד ומדוע לאסור? ב. אם לא יקנו מה יעשה החקלאי עם סחורתו?! בברכת התורה והארץ. הרב יהודה הלוי עמיחי מכון התורה והארץ כפר דרום אשקלון