שלום. אני מתמודד עם בעיה הנקראת שלפוחית רגיזה, ז"א צורך תכוף לאורך היום, בעיקר בשעות הבוקר, להתפנות לנקבי (קטנים). הדבר מקשה עלי מאוד בעיקר בתפילת שחרית. קשה לי להגדיר מהי רמת ההתאפקות לצורך המשך תפילה, והעובדה כי אין ביכולתי להישאר עם תפילין לכל אורכה מקשה מאוד, ומביאה אותי להניח התפילין רק לפני "ישתבח" ולהסירם מיד לאחר חזרת הש"ץ. פירוט על המצב: ישנם זמנים בהם אין אני חש כלל צורך, כך לפחות ברבע שעה הראשונה לאחר מתן השתן. לאחר מכן, מתחיל צורך קטן, שבתחילה אם ישנו משהו המסיח דעתי ניתן להתעלם מאותו הצורך, אך לאחר זמן הדחיפות גוברת. בתפילה אין משהו המסיח דעתי. כך מה שאני עושה זה משתדל לדות את ההתפנות לסוף פסד’’ז, וכך מתאפשר לי להתפלל תפילת העמידה בהרגשה נקייה ומשוחררת. במהלך היום, אני הולך להתפנות בממוצע כל 20-30 דקות. אני לא אוהב לדחות אפילו במעט את הדחיפות להתפנות. עם זאת, כשאין ביכולתי להתפנות, אני כן מסוגל לדחות הצורך אפי’ למשך זמן רב. רציתי לדעת מהי ההלכה לגבי. האם אני מחויב בתפילין לכל אורך התפילה,למרות הקושי בלחזור ולהניחן, והאם ישנם פרטים נוספים אותם עלי לדעת במציאות זו. יצוין כי נעשות בדיקות רפואיות לברר הבעיה.

לשואל, שלום! 1. במצב שבו אתה לא מרגיש צורך, או מרגיש צורך קל שניתן להתעלם ממנו אם יש משהו המסיח את דעתך - מותר להתפלל ללא הגבלה, אפילו אם כעת אין משהו המסיח את דעתך ואתה מרגיש צורך מסוים. 2. אם אינך מסוגל להסיח את דעתך מן הצורך להתפנות, אבל עדיין אתה מסוגל להתאפק במשך למעלה משעה (כשעה ורבע), או אפילו אם יש לך ספק אם אתה מסוגל ואינך בטוח בזה - מותר לך לומר את כל חלקי התפילה, פרט לתפילת שמונה עשרה. 3. אחרי שהנחת תפילין בקריאת שמע וברכותיה ותפילת העמידה, אינך חייב להניחן שוב. 4. לכן, למעשה, טוב שתעשה כהרגלך להתפנות אחרי פסוקי דזמרה (אתה יכול לקצר קצת, למשל, לדלג מ"ויברך דוד" והלאה ישר ל"ישתבח", כדי שתספיק לומר "ברכו" עם הציבור ולקרוא ק"ש וברכותיה בנחת). לאחר מכן תניח תפילין בברכה ותתפלל בתחושת נקיות עד אחרי שמונה עשרה, ומאחרי שמונה עשרה הברירה בידך: מותר לך להמשיך לומר את כל חלקי התפילה, מאחר שאתה מסוגל להתאפק, ומותר לך גם לחלוץ את התפילין ולהתפנות ולהמשיך את התפילה ללא תפילין. הרחבה: 1. כאשר מרגישים תחושת צורך, וניתן להתעלם ממנה כשיש דבר המסיח את הדעת, אינך נחשב כ"צריך לנקביו". כך חידש באשל אברהם (מבוצ'ץ', סי' ג סק"ג. הנושא שדן בו הוא איסור "בל תשקצו", אבל מלשונו "ואין זה בכלל צריכות לנקבים" משמע שכך הדין גם לעניין תפילה, וכך יישם זאת הלכה למעשה הסטייפלר ב'קריינא דאיגרתא' ח"א סי' שעה). 2. לגבי מי שצריך להתפנות אבל מסוגל להתאפק, נאמר בגמרא (ברכות כג ע"א) חילוק: מי שנצרך לנקביו ו"יכול להעמיד עצמו [=להתאפק] עד פרסה" [הזמן הדרוש להליכת פרסה, כשעה ורבע], - תפילתו תפילה, ואם אינו מסוגל להתאפק - תפילתו תועבה. לפי גרסת רש"י והרי"ף שם, במצב שבו ניתן להתאפק - מותר להתפלל לכתחילה, אולם לפי רוב הראשונים הדבר אסור לכתחילה, אלא שבדיעבד הרי זו תפילה. בשעת הדחק הקלו המגן אברהם (סימן צב סק"א) והמשנה ברורה (שם סק"ה) לסמוך על דעת הרי"ף (המקרה שדנו בו הוא כשאם ילך להתפנות כעת יעבור זמן התפילה, והורו שעדיף שיתפלל כעת). ומצאתי ראיה לדעת הרי"ף מהירושלמי בברכות פ"ב ה"ג: "אמר רבי אלכסנדרי: 'שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלקים' - שמור עצמך מן הטיפים היוצאות מבין רגליך. הדא דתימר בדקים, אבל בגסים אם יכול לסבול - יסבול". משמע בפירוש כרש"י והרי"ף, שמי שיכול להעמיד עצמו מותר. כל זאת לגבי תפילת העמידה, ואילו לגבי קריאת שמע, קריאת התורה וכדומה, כל עוד אתה מסוגל להתאפק כשעה פלוס - מותר לקרוא (משנ"ב סי' צב ס"ק ז-ח). במקרה של ספק אם ניתן להתאפק במשך הזמן האמור - ניתן להקל, מאחר שמדובר באיסור דרבנן (פסקי תשובות, סי' צב עמ' תשכד). לגבי התפילין, נראה שאין כל איסור שיהיו על האדם בשעה שהוא צריך לנקביו, בפרט להטלת מי רגלים בלבד (עיין סי' מג ס"א). וגם לגבי מי שצריך להתפנות לצואה, כל עוד אינו מפיח נראה שמותר להיות עם התפלין (כך משמע לענ"ד ברמב"ם הל' תפילין פ"ד הי"ג, אך בערוך השלחן סי' מג ס"א כתב להיפך, וצריך עיון). 3. עיקר החובה להניח תפילין הוא בשעת קריאת שמע ותפילת העמידה (עיין סי' לז ס"ב, ו"תפילה" האמורה שם היא תפילת העמידה, ועיין סי' כה סי"ג ומשנ"ב ס"ק נה). החלמה מלאה וכל טוב,