שלום וברכה! ראיתי בפירוש האברבנאל בספר יונה כי במכילתא מובא שיונה הנביא נשלח לנינוה כי היו "קרובי תשובה". הדבר נשמע תמוה, כי נאמר הרי "עלתה רעתם לפני"- אם הם חטאים מאוד ורעתם עלתה לפני ה’, איך אפשר לומר שהם היו קרובי תשובה? חוץ מזה, שאלה נוספת: יונה הנביא נשלח לנינוה ובתגובה "ברח" מלפני ה’. ראיתי בפרשנים כי הסיבה שברח היא משום ששכינה לא שורה בח"ל. סתם מתוך סקרנות- אמוראי בבל עסקו בתורה ויסדו את התלמוד בבבל. האם בעת כתיבת הגמרא לא שרתה עליהם רוה"ק, ולא היו התגלויות שכינה שם? בתודה רבה מראש (= ישר כח על האתר.

לשואל שלום, הביטוי "קרובי תשובה" ביחס לגויים, מקורו כבר בדברי חז"ל (ראה פרקי דרבי אליעזר פרק י ומדרש תנחומא ויקרא ח). ביטוי זה מבואר על ידי רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו "פרי צדיק" (פרשת וילך אות יז ד"ה שובה ישראל וגו'), וכך הוא כותב: ""וזהו הטעם שהגוים קרובי תשובה, מפני שאין להם הרגש בזה שנצרך להיות התשובה מעומק הלב, רק בדיבור שפתיו בלבד הוא כגונב ומרמה דעת העליונה, לכן נקל לפניו. מה שאין כן בני ישראל, שאין רוצים לרמות בוראם בפה ולא בלב רק רוצים לשוב באמת, וזה לא קל". לגבי בריחתו של יונה: יונה רצה לברוח למקום שאין בו גילוי של השראת שכינה ואין אפשרות לקבל בו נבואה. וכך אומרים חז"ל (מכילתא דרבי ישמעאל בא א): "תדע שאין השכינה נגלית בחוצה לארץ, שנאמר: 'ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ה'' (יונה א, ג), וכי מלפני ה' הוא בורח? והלא כבר נאמר: 'אנה אלך מרוחך וגו' אם אסק שמים שם אתה וגו' אשא כנפי שחר וגו' גם שם ידך תנחני' וגו' (תהלים קלט, י), 'עיני ה' המה משוטטים בכל הארץ' (זכריה ד, י), 'בכל מקום עיני ה' צופות רעים וטובים' (משלי טו, ג), 'אם יחתרו בשאול וגו' אם יחבאו בראש הכרמל וגו' אם ילכו בשבי' וגו' (עמוס ט, ד), 'אין חשך ואין צלמות' וגו' (איוב לד, כב). אלא אמר יונה: אלך בחוצה לארץ מקום שאין השכינה שורה ונגלית". החבר בספר ה"כוזרי" (מאמר שני, יד), כשהוא מתאר בפני מלך כוזר את מעלתה של ארץ ישראל, הוא מציין בפניו שאין הנביאים מתנבאים אלא בה או בעבורה: "אמר החבר: כל מי שנתנבא, לא נתנבא כי אם בה או בעבורה... וכן נאמר ביונה: 'ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ה'' (יונה א, ג). לא ברח כי אם ממקום הנבואה, והשיב אותו האלקים ממעי הדגה ונבא בה". ומכאן לשאלתך אודות מעלת התלמוד הבבלי. אבקש לצטט בהקשר זה דברים שכתב מו"ר הרב דוד חי הכהן שליט"א בנוגע להבחנה שבין מעמד התלמוד הבבלי לעומת התלמוד הירושלמי, ואלו דבריו (שיר למעלות ארצנו ח"ב עמ' 174): "בדבר ההבחנה שבין התלמוד בבלי, שעליו נשען כל בית ישראל, לבין התלמוד הירושלמי, ניתן להביא את דברי הרמח"ל (דרך ה' ג, ג) על ההבדל בין רוח הקודש לנבואה. בעוד שרוח הקודש הינה פיתוח ושיכלול ההשגה באנושות לגבהים גבוהים, בהם נראה פרי השותפות של העמל האנושי והברכה העליונה, הנבואה היא השגה גבוהה שכל כולה מתנה מלמעלה, מעל יכולת התפיסה וההשגה האנושית. ואם נדמה את התלמוד הבבלי להשגת רוח הקודש, שכן כתיבתו נעשתה בחוץ לארץ ויסודתו במוצא הררי הקודש של האמוראים הראשונים שזכו ללמוד בארץ, הרי התלמוד הירושלמי, שכולו ארצישראלי, הוא בבחינת הנבואה עצמה". בברכה נאמנה