הורונו ספרי המוסר בגודל השמחה שצריכה להיות לאדם גם כשיש לו יסורים והסתר גדול שכן שכרו יהיה גדול מאוד על ביטחונו בהקב"ה. כן מסופר על כמה צדיקים שהיה קשה להם לעזוב את העולם מצד גודל השכר שזוכים לו על כל רגע בקיום מצוות בעולם הזה. וכן אמרו חז"ל שאין מקבלין בעלי תשובה בזמן שיבוא המשיח. לפי זה לכאורה היה עלינו לשאוף לעבוד את ה’ מתוך הסתר. אני צודק?

זו שאלה חצי פילוסופית חצי אמונית. הרמח"ל מבאר בדעת תבונות שמציאות העולם הזה היא זמן המאבק בין טוב לרע על ידי תורה ומצוות ואחר כך יבוא זמן של קבלת השכר. כן הרמב"ם כותב שעיקר קבלת השכר הוא בעולם הנשמות. המאירי כותב על מאמר חז"ל "שית אלפי שני הוי עלמא וחד חרוב" שבאלף השביעי כבר לא יהיה מאבק בין טוב לרע וזה יהיה זמן של דביקות באלוקים חיים, שבו צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה. הטוב יגבר על הרע ותשקוט המלחמה בין בטוב לרע, הרי אין ענין שלעולם תמשך המלחמה הזו... האדם נברא להתענג על ה', כפי שכותב הרמח"ל, וזו התכלית. אז יגיעו לשלימות, ומי שעמל בעולם הזה יזכה לשכרו.