בס"ד שלום לכבוד הרב, מצאתי משקפיים על גדר (אדם אחר הרים אותם מהרצפה). רציתי לקחת אותם וכמה אנשים אמרו לי שלא לקחת,ואותו אדם יבוא ויקח וכו’ וכו’. האם הם צדקו? עניתי שמן הסתם הקב"ה חשב על כך כשהוא ציווה את הציווי החזק הזה של השבת אבידה. בסוף לקחתי את המשקפיים. יש עליהם רק שני סימנים (בלי להחשיב את המספר במשקפיים כסימן) - זה שיש להם חצי מסגרת,ושהיא בצבע שחור. מה לעשות עם זה? לתלות שלטים? אם כן, לאיזה מרחק מאותו מקום צריך לתלות שלטים? בנוסף, מצאתי את זה בשבת, וכנראה שאני אתלה שלטים רק ביום ראשון בעזרת השם (אני כותב את השאלה במוצאי שבת). האם בכלל צריך לתלות? השאלה האחרונה נובעת מכך שאני חושב שהיום יש לצערנו אנשים שלא מחזירים אבידות, ואנשים מתייאשים מאבידתם כבר ברגע שאיבדו, ובמיוחד אם זה יום למחרת ואין עליה כל כך סימנים. האבידה נמצאה במקום שעברו אנשים דתיים (שבת בבוקר לאחר התפילה), אבל לפי מה שאני יודע, רוב הדיירים ברחוב הם אנשים שאינם דתיים. האם הרב יכול להסביר גם על מקרים אחרים של אבידות שמצוי שקורים? תודה רבה.

שלום וברכה, מדין מצוות השבת אבידה צריך ליטול את המשקפים, ולפרסם מודעות על מציאתם לאחר שבת. כיון שהמשקפים היו על הרצפה, (ולאחר מכן אדם אחר הרים אותם לגדר) הם מוגדרים "דרך נפילה" כלומר הם נפלו למאבד, וממילא סביר שהוא אינו יודע היכן לחפש את האבדה שלו. ולכן אין להשאיר המשקפים במקום. גם אחינו שעדיין אינם דתיים אינם מתייאשים מאבדות, ולכן אין זה משנה באיזו שכונה נמצאה האבדה. בברכה, הרב מרדכי גרוס. אני מצרף כללים בהלכות אבדה: 1.הגדר של ייאוש הוא כשהמאבד אומר או חושב לעצמו "וי לי לחסרון כיס" כלומר כשהבעלים משלים עם המציאות שהחפץ אבוד ממנו והוא יפסיד את ממונו. (ב"מ כג עא, שו"ע חו"מ רסב, ה). 2.כאשר נראה שהחפץ הונח שם על יד הבעלים ולא נפל אם המקום משתמר לא יגע בו, אם המקום קצת משתמר, לרמב"ם ושו"ע לא יגע בו ולשא"ר ורמ"א אם יש בו סימן ייטול ויכריז. ואם נמצא במקום שאינו משתמר כלל, דינו כאלו מצאו דרך נפילה. מקום נחשב כסימן, אלא אם כן זו אבדה שזזה ממקום למקום מחמת הילוך בני אדם. (ב"מ כה עב, שו"ע חו"מ סימן רס סעיפים ט-י) 3.גדר סימן הוא שינוי הקיים בחפץ שמחמתו יוכל בעל האבדה להוכיח שהוא שלו, בין אם הסימן בגוף החפץ, במידה, במשקל או במקום בו הונח. (שו"ע שם סימן רסב סעיף ג) ישנם שלושה רמות של סימנים: א. סימן מובהק: כגון שיש נקב בצד אות מסוימת. ב. סימן בינוני: כמו המשקל של החפץ. ג. סימן גרוע כמו צבע החפץ שהרבה חפצים מצויים עם זיהוי זה. על פי סימן מובהק או בינוני מחזירים אבדה, כיון שאין הרבה חפצים עם סימנים אלו, לעומת זאת אין משיבים אבדה על פי סימן גרוע ואינו נחשב לסימן טוב. (שו"ע שם סימן רסז סעיף ד ובסמ"ע שם ס"ק ז) 4.כשיש באבדה סימן הבעלים אינם מתייאשים אף לאחר זמן רב. 5.ישנה חובת השבה גם באבדה שאין בה סימן אם היא נמצאה בזמן שהמאבד עדין לא שם לב שהוא אבד ממנו. במקרה כזה המוצא חייב לשמור אותו עבור הבעלים, כיון שאנו פוסקים כאביי שייאוש שלא מדעת לאו שמיה ייאוש, כלומר כל עוד הבעלים אינו יודע שאבד לו החפץ אין הייאוש חל, שהרי לא נתייאש ממנו. ואף על פי שנתייאש לאחר מכן כיון שהמוצא התחייב להשיבו בעת שהרים החפץ, שוב אינו נפטר מהמצווה בייאוש הבעלים. 6.המוצא חפץ שיש בו סימן צריך להכריז על מציאת החפץ כדי שהמאבד יוכל לאתר את החפץ, ההכרזה יכולה להיעשות על ידי תליית פתקים במשך כחודשיים בלוח מודעות במקומות מרכזיים סמוך להיכן שהאבדה נמצאה. לאחר מכן המוצא צריך לשמור על החפץ עבור בעליו עד שיבוא אליהו הנביא ויאמר לנו של מי האבדה. כיון שגם אם הבעלים יתייאש מהחפץ זה אינו מאפשר למוצא לזכות בחפץ כיון שבשעה שהוא נטל את האבדה הבעלים עדיין לא התייאש. לאחר ההכרזה, אפשר לשום כמה האבדה שווה ולרשום את שוויה בפנקס בו יהיה רשום סימני האבדה. אלא אם כן זו אבדה שיש לה ערך אישי לבעלים כמו תכשיט וכדו'. כמו כן שומר האבדה מחויב למכור את האבדה קודם שהיא תתבלה ותתיישן, ולשמור את הממון לבעלים. 7.ישנם חפצים שברור לנו שבעליהם שמו לב שהם אבדו להם מיד אחר נפילתם, כגון דברים כבדים שאדם שם לב להפחתת המשקל שלהם, כך הדין בכסף שנפל מכיס הבעלים. כיון שאדם רגיל למשמש בכסף שבכיסו. כמו כן אם אדם מוצא מציאה שניכר שהיא מושלכת שם זמן רב, יכול להניח שהבעלים וודאי שם לב לאבדתו במשך הזמן הרב שעבר מהנפילה. בחפצים שייתכן שהבעלים עדין לא שם לב שנפלו ממנו, אנו נוקטים שלא היה ייאוש בעת הרמת החפץ, והמוצא מחויב לשמור עליהם למרות שאין בהם סימן.