שלום הרב, לפני שאלתי אצטט כמה שורות מכתבה שקראתי: ״האדם המסור לחלוטין להגשמת רצונו של הבורא הוא בדרך כלל חסר-אגו, משום שאין לו כלל אמביציה אישית – מטרתו היא אך ורק לקדם את "תכניתו" של הקב"ה בעולם. מסירות לה’ משמעה הכרה בכך שהחיים אינם מה שהפרט רוצה, אלא שירות של מטרה נעלה יותר.״ האם כוונת הדברים שאין מקום לחייו הפרטיים של האדם? האם בחייו של אדם שבאמת רוצה לעבוד את ה׳ ולהתבטל אליו, יש מקום לפנאי וכדו׳? או שמא האדם צריך לבטל את כל רצונותיו ותחביביו, ולהתמסר רק ללימוד תורה וכדו׳?

שלום רב: מכך שהקב"ה יצר את האדם הפרטי זה אומר שהקב"ה חפץ שכל פרט יגלה את האישיות היחודית שלו. לכל אחד יש יעוד בעולם. ככל שאדם יוציא לפועל את הכוחות המיוחדים שלו כך הוא יופיע יותר את העיוד שלו. ודאי שהעיוד של כולנו הוא להיות חלק מהגודל האלוקי וחלק מהתוכנית של הקב"ה. אולם התוכנית כוללת את הופעת הכלל וגם את הופעת הכלל. דרך המלך היא שבכל אידאה וכוח אנו מופיעים אותו בצד הכללי שבו מבלי משים על האופי המיוחד שלנו. לאחר מכן אנו רואים מה היחודיות שלנו באידאה הכללית. ולאחר שאנו גילנו את הכוח היחודי שלנו אנו שוב מוסרים אותו לכלל. התורה נדרשת בדרך של כלל ופרט וכלל. זוהי הוראה לא רק לדרישת התורה אלא להבנת כל רעיון כיצד יש להופיעו במציאות. הדרך היא קודם כל להיות שייך לרעיון הכללי. לאחר מכן פרט ולבסוף מתעלים ליצור חיבור מיוחד בין היחודיות שיש בך לבין הכלליות שאנו שייכים אליה. דרך זו נוגעת גם לגילים השונים של האדם. בגיל הנעורים בתחילה יש להתחבר לרעיונות כלליים. זהו גיל שגם מאד נמשכים להשתייכות החברתית. לאחר מכן כל אחד בונה את היחודיות שלו. תהליך זה מתחיל לפני החתונה. אולם מתחזק ומתעצם בהקמת משפחה שיש יחודיות . ולאחר מכ מגיע התקופה בא האדם רואה במה הוא יכול את היחודיות שלו לתרום לציבור ולכלל. הנושא של זמן פנוי או תחביבים אינו נוגע לנושא זה. בין אם האדם הוא כללי או שהוא פרטי צריך להתבונן כיצד מנצלים את החיים ומוציאים לפועל את החיים שלנו בשיא עוצמתם. גם שעות הפנאי צריכיות להיות חלק מהופעת העוצמה החיונית שיש באדם. כל טוב