אם כתוב נגיד זמן מסויים עד מתי אפשר להתפלל מנחה ואני רק התחלתי 18 נגיד 5 דקות לפני הזמן שנגמר זמן מנחה, זה נחשב?

לשואל, שלום! יש להקפיד לסיים את התפילה תוך כדי זמן התפילה ולא לגלוש לאחריו. בדיעבד, מי שמוצא את עצמו באמצע התפילה בסוף זמן התפילה רשאי להמשיך. הרחבה: כפי שציינת יש מחלוקת בעניין זה. כמה מגדולי הפוסקים כתבו שצריך לסיים את תפילת העמידה עד סוף הזמן (מגן אברהם סי' פט סק"ד, פרי מגדים שם ומשנה ברורה שם סק"ה), וגם את חזרת הש"ץ (משנ"ב סי' קכד סק"ז), וזוהי דעת רוב האחרונים (הובאו בשו"ת יביע אומר ח"ז או"ח סי' לד). נראה שזוהי הסברה הפשוטה, שכאשר חז"ל קבעו זמן מסוים למצוה המובן הוא שצריך לסיים את המצוה בתוך אותו זמן. בוודאי מסתבר כך לגבי תפילת מנחה, שהרי זמנה נקבע כנגד קרבן התמיד של בין הערביים, שעליו אמרו חז"ל: "דם נפסל בשקיעת החמה". אם כן, לא די להתחיל את ההקרבה בשחיטת הקרבן לפני השקיעה וזריקת דמו אחריה. כמו כן משמע מדברי הראשונים לגבי תפילת נעילה, כגון הרמב"ם (הל' תפילה ג, ו), שכתב שזמנה הוא: "שישלים אותה סמוך לשקיעת החמה" (וכך נראה גם מדבריו לגבי קריאת שמע וברכותיה, שיש להשלים אותן עד סוף הזמן, עיין הל' קריאת שמע א, יא). וכן כתב הר"ן (על הרי"ף יומא ו ע"ב), שלפי השיטה בגמרא שתפילת נעילה היא בזמן "נעילת שערי היכל", דהיינו לקראת סוף היום, "צריך להתפלל תפילת נעילה כולה ביום", וכן מבואר בהרבה ראשונים, עיין בבית יוסף סי' תרכג, ובשולחן ערוך שם ס"ב: "זמן תפלת נעילה כשהחמה בראש האילנות, כדי שישלים אותה סמוך לשקיעת החמה, וצריך ש"צ לקצר בסליחות ופסוקים שבאמצע התפלה, וגם אין לו למשוך בתפלת נעילה כל תיבה ותיבה כדרך שמושך בשאר תפלות, כדי שיגמור קודם שקיעת החמה" (יש אמנם ראשונים שהקלו להמשיך בתפילת נעילה עד הלילה, אך זאת על סמך דעה בגמרא שזמן תפילה זו מאוחר יותר). אולם יש מהאחרונים שכתבו שמספיק להתחיל בזמן הראוי לתפילה, כגון בערוך השולחן (סי' קי ס"ה), ולמד זאת מהתוספות בברכות (ז ע"א ד"ה שאלמלי), שכתבו לעניין הגמרא שם שיש זמן מסוים ביום שבו הקב"ה כועס על עוברי עבירה, שאם בלעם היה מתחיל את קללתו באותה שעה הייתה קללתו מזיקה גם לאחר מכן. מכאן שכאשר מתחילים בזמן המסוגל לתפילה התפילה פועלת גם כעבור הזמן. לעניות דעתי ראייתו קלושה: בתפילה השאלה איננה האם זמן מסוים הוא זמן המסוגל לתפילה, אלא מהו הזמן שאותו קבעו חכמים לחובת התפילה, ומאחר שקבעו שזהו הזמן - יש להשלים את התפילה בזמן שקבעו. ביביע אומר הנ"ל הכריע כדעת ערוך השולחן, על פי תשובת רב שרירא ורב האי גאון (מובאת גם בספר האשכול, הל' תפילה, דף לט,ב) אודות ציבור שהחלו להתפלל מאוחר במנחה של ערב שבת, מה יעשו בהגיע הלילה, והשיבו שבמקרה זה הש"צ צריך לקצר בתפילתו כדי שלא להתפלל את תפילת יום חול בשבת, אבל "כל זה בהכנסת שבת ויום טוב, דאיכא שתי תפלות משונות זו מזו, אבל בימי החול לא צריכינן לכולי האי, אלא גומר והולך אפילו בלילה". מפורש בדברי הגאונים שבחזרת הש"ץ ניתן להתחיל מבעוד יום ולהמשיך בלילה, ומסתבר שהוא הדין לתפילת הלחש של היחיד. ביביע אומר כתב שאילו היו האחרונים הנ"ל רואים תשובה זו אפשר שהיו חוזרים בהם. אך לפי מה שכתבתי לעיל שמדברי כמה ראשונים נראה שהם חלוקים על שיטת גאונים זו, אין הכרח לטענתו. ומכיוון שרוב הראשונים והאחרונים החמירו בזה, והסברה נוטה לדבריהם כאמור, נראה שכך היא ההלכה. מכל מקום, בדיעבד מי שהחל להתפלל ולא הספיק מסתבר שיכול להמשיך, בצירוף ספקות נוספים: בשחרית קיימת דעה שמי שלא התפלל עד סוף שעה רביעית רשאי אפילו להתחיל את התפילה (עד חצות היום). במנחה יש הסוברים שמותר להתפלל גם בין השמשות (שיקולים אלה הוזכרו ביביע אומר שם וב'הלכה ברורה' סי' פט ס"ח). לכן למעשה יש כאן ספק-ספיקא המתיר להמשיך.