שלום כבוד הרב, מוסדות ששייכים לחסידות מסויימת הודיעו שכל הספרים שיימצאו מפוזרים ברחבי המוסדות יונחו למשך שבוע וחצי במקום מסויים שייחדו לכך ולא ילקחו ע"י בעליהם יהיו הפקר. הייתה שם גמרא שעבר אותו שבוע וחצי ולא נלקחה ע"י הבעלים, בתוכה כתוב שם באנגלית וטלפון של הבעלים. התקשרתי לבעלים והטלפון כבוי, סביר להניח שאותם בעלים הם אמריקאים שאולי חזרו לארה"ב. עד מתי עליי להמשיך ולהתקשר לבעלים, או שאין עליי בכלל חובה זו מאחר שהספרים כבר נחשבים הפקר כיוון שהבעלים לא לקח אותם באותו פרק זמן שמוסדות החסידות הקצו לכך? תודה!

שנה טובה. אתה רשאי להשתמש בספר שקנית מן הישיבה, אע"פ שכתוב בו שם. מקור הדין: פשוט שאם הנהלת הישיבה כתבו מראש שכל מי שמשאיר חפץ במקום, מרשה להנהלת הישיבה לעשות בו כרצונה, מותר למוסד למכור את הספר כמש"כ כמה מאחרוני זמנינו (אג"מ חו"מ ח"ב סי', מנחת יצחק ח קמו ועוד). אבל נראה שאפילו אם לא הודיעו על כך מראש, מותר למוסד למכור את הספר. בגלל שמי שמשאיר ספר בישיבה דומה לשוכר מחסן לזמן ידוע והשאיר חפצים במחסן גם אחר זמן השכירות שמותר למשכיר להוציאן לחוץ. (כך משמע בריטב"א בב"מ קד מובא בקצות שיט א) טעם הדין הוא שעביד איניש דינא לנפשיה שהשני גוזלו. וכן משמע בסוגיא שם שמי שרימה אשה להפקיד אצלה חפצים האשה יכולה להוציא אותם לשוק, ונראה שהו"ה כאן. ואף שיש להקשות ששם היתה כוונת זדון מלכתחילה ולכן יש שם סברא מיוחדת של "הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עושים לו שלא כהוגן"? סברא זו נצרכת בגלל שיכולה להוציא את החפצים לשוק גם אם חצירה עשויה להשכיר. אבל בחצר שאינה עשויה להשכיר ל"צ סברא זו, וכן כתב רבנו ירוחם (מובא בקצות שיט ב). ונראה שאין הבדל בין מכניס שלא ברצון הבעלים או משאיר שלא ברצונם. ואפילו יש הבדל (כפי שנראה ברמבם ושו"ע שם) נראה שזה רק לענין חצר העשויה להשכיר. ונראה לענ"ד שאין הבדל אם השאיר את חפציו במזיד, בשוגג או באונס. סו"ס עשה שלא כהוגן, ומדין עביד איניש דינא לנפשיה מותר להוציא אותם החוצה. ואין דין השבת אבידה בדבר שהבעלים עשו בו שלא כהוגן. לדוגמא: הממלא רשות הרבים חביות מותר לשבור ולעבור ואין הבדל בין מזיד לשוגג , כיון שגוזל ומפריע לרבים. לדעת הרמב"ם אין צורך להודיע לבעלים (קצות שיט ג הוכח כן מהריטב"א וש"מ, שלא כאג"מ חו"מ ב סימן נו) וגם לרמ"א שמצריך הודעה, הישיבה יוצאת ידי חובה ע"י הכרזה שעתידים למכור כל מה שנשאר בישיבה. עוד סימוכין לדין זה נראה ללמוד מדברי הג"א (ב"ק ל:) שדבר שהוא כבור ברה"ר כגון המוציא זבליו לרה"ר אפילו בזמן שמותר לעשות כן, והזיקו, הרי הם הפקר לכל. ובטור (תיד א) כתב שדין זה לא רק בדבר שעושה שבח וכן פסק רמ"א. ובהג"א שם כתב שגם אם עבר הזמן שהיה מותר להניחם אף שלא הזיקו הרי הם הפקר. השלט"ג (סוף ב"מ) הסביר שדינו כדבר שהותרו בבעלים לסלקו שבזה לכ"ע דינם הפקר. ונראה שהנידון שלנו דומה לכך שאחרי הזמן המותר להשאיר את הספר בבית המדרש הוא מזיק את הרבים ולכן דינו כהפקר. ע"ש בשלט"ג שמחלק בין הניח בהיתר ואח"כ מתגלגל לאיסור שקנסו את המניח שיהיו הפקר לבין דבר שהונח באיסור שלא קנסו. ונראה לי מכאן ראיה שאין דין השבת אבידה בדבר שבעליו הניחו להזיק. שכל הדיון בב"ק שם הוא אם יש בזה גזל או לא, אבל השבת אבידה ודאי אין. ולכן אפילו לדעת הרמב"ם והמחבר שתקנה זו היא רק בדבר שיש בו שבח (וספרים אין בהם שבח) מ"מ אין בהם דין השבת אבידה וחוזר הדין הראשון שאפשר להוציאם לשוק. ונראה שעדיף למכור מלהוציא לשוק או להניח בגניזה שבזה אין תועלת לאף אחד, וכאן הכסף משמש קודש. ואם יבוא בעליו של הספר הישיבה יכולה להחזיר לו את הכסף שקבלו בעד הספר. בברכה הרב ברוך פז