שלום עליכם כבוד הרב! השנה למדנו בעיון את נושא השמיטה, ורציתי לשאול את הרב בנוגע לדעת הרמב"ם בעניין שימוש המותר בשימוש [שממילא משפיע על השאלה האם חלה קדושה בפרי]. רמב"ם בהל’ שמו"י בפ’ ה’ כלל לא מזכיר את עניין ההנאה והביעור הבאין כאחד, אדרבא מזכיר הוא את הסברה של ר’ יוסי [סוכה מ.]. עיינתי בפאת השלחן כמדומני בסי’ כא’ אות מד’ שמת’ מדוע כתב הרמב"ם [הל’ ה’] ’לכם- לכל צרכיכם’. אולם הוא לא עונה על הקושיה הפשוטה- מדוע הרמב"ם כלל לא הזכיר את התנאי של הנאה וביעור שבאין כאחד. חיפשתי אחרונים שמתייחסים לשאלה זו אולם אין כל התייחסות לכך, אולם הקושיה עדיין בעינה. רה"י שלי ר"ל כי אכן הרמב"ם פסק כחכמים, אלא כדעת חכמים לפי הבנת בירו’ [שביעית פ"ח ה"ה] דהיינו חיי נפש [חשיבות השימוש]. ותי’ כי על עצים אין קדושה מדין הפסד. מ"מ מה שלא נא’ כפי שאמרתי, הרמב"ם לא מזכיר דין זה ואעפ"כ כל הפוסקים מסבירים הנאה וביעור ברמב"ם. אשמח אם תוציא אותי ממבוכה זו, תודה רבה!

בס"ד שלום וברכת ד' הרמב"ם (הל' לולב פ"ח ה"יא) פסק שבלולב אין קדו"ש, ובפרוש המשנה כתב שהלולב כעצים ואין בו קדושת שביעית, וא"כ נראה שהוא סובר שבכל העצים אין קודשת שביעית, כיוון שאין הנאתו וביעורו באים כאחד. אמנם מהי הנאתו וביעורו באים כאחד יש מקום להסתפק בדעת הרמב"ם, אבל נראה שקיבל את תרוצו של רבא שצריך שיהיה הנאתו וביעורו באים כאחד. וגם אני נ"ל שהרמב"ם למד כדעת רש"י "ועצים דהסקה" והלכה כדעת חכמים שכל הנאכל יש בו קדושת שביעית, ודבר שאינו נאכל (הנאתו אחר ביעורו) אין בו קדושת שביעית. כתיבה וחתימה טובה הרב יהודה הלוי עמיחי מכון התורה והארץ