שאל את הרב

  • הלכה
  • נהלי בית הכנסת

מכירת מקומות בבית כנסת ציבורי

undefined

הרב עזריה אריאל

ג מרחשון תשע"ה
שאלה
שלום לכבוד הרב, האם מותר לגבאי בית הכנסת למכור את הכיסאות למרות שזו בית כנסת ציבורי וכך בעצם מונעים ממי שלא רכש כיסא לבוא להתפלל בבית הכנסת (מכיוון שיצאה הודעה המבקשת מהציבור לא לשבת בכיסאות שנרכשו, ונרכשו יותר מ 90% מכיסאות בית הכנסת).? אשמח לקבל גם את המקורות לתשובה אם יש. בברכה,
תשובה
לשואל, שלום! ראשית, בהלכות בית הכנסת יש להתייעץ עם רב בית הכנסת. מעבר לכך, זוהי שאלה בדיני ממונות, ובעניין כזה לא מספיק לקבל חוות דעת ממי שלא שמע את שני הצדדים וגם לא התקבל על ידי הצדדים להכריע. בהנחה שאתה צד בדיון שמתנהל בבית הכנסת, האם קיבלת רשות מכל המעורבים לשאול באתר זה ולקבל תשובה שתחייב את כולם? אני מניח שלא. לכן אכתוב את התשובה בקווים כלליים, כחומר רקע ולא כמכריע. השאלה הקובעת בעניין זה היא מי הקים את בית הכנסת ולמען מי. אם מראשיתו הוא הוקם ונוהל על ידי אדם מסוים או קבוצה מסוימת (ישוב, עמותה, וכדומה), והגבאי הנוכחי מונה בהסכמת הקהילה, מותר לו למכור את המקומות, למרות שהתוצאה תהיה עזיבתם של אלו שלא קנו. מדבריך אני מבין שהנהלת בית הכנסת דורשת שלא לשבת על הכסאות אפילו כאשר הבעלים לא נמצא כעת. אמנם הנוהג המקובל יותר הוא שגם אם המקומות נמכרו מותר לשבת עליהם כאשר הם פנויים, אבל מותר להנהלת בית הכנסת גם לקבוע שבכל מקרה אין לשבת על מקום שנמכר ללא רשות בעליו. ראוי אמנם לקהילה להשאיר כמה מקומות פנויים לאורחים מזדמנים, או ל'מסורתיים' שאינם פוקדים את בית הכנסת באופן תדיר, אבל אי אפשר לומר שהם חייבים לעשות זאת. בפרט אם המצב הכספי של בית הכנסת דחוק ויש אנשים שמתפללים בו תדיר ולא נושאים בעול ההוצאות. לעומת זאת אם בית הכנסת הוקם במימון ממשלתי/עירוני לטובת הציבור כולו (כמו, למשל, בית כנסת 'החורבה' בירושלים), הגבאים מוסמכים לנהל את סדרי התפילה אבל לא למכור את המקומות לצמיתות ולמנוע את כניסתם של אלו שלא קנו. הרחבה: הנוהג של מכירת מקומות בבית הכנסת מוזכר כבר בראשונים (כגון במאירי בנדרים מו ע"ב ובשו"ת הרשב"א ח"ד סי' שיט ושו"ת הריב"ש סי' קנג) ובשולחן ערוך (כגון בחושן משפט סי' צז סכ"ג וברמ"א שם סי' קמ ס"ח וסי' קסב ס"ז וסי' קעא ס"א). היה מקובל בעבר שהמקומות קנויים לגמרי לבעליהם ואפילו עוברים בירושה מדור לדור, ויש דיונים רבים בפוסקים על ההגדרה המדויקת של הבעלות (לסיכום הדעות ראה בהרחבה שו"ת להורות נתן ח"ה סי' קו-קי). כיום זה פחות מקובל, אלא 'מכירת' המקומות היא קניית זכות שימוש למשך תקופה שהוגדרה מראש (שנה, בדרך כלל). בהלכה קיימת הבחנה בין "בית כנסת של כפרים", שמיועד לבני קהילה מסוימת, לבין "בית כנסת של כרכים", שמיועד לכלל הציבור. יש לכך השלכה לגבי סמכות הגבאים ("טובי העיר") למכור את בית הכנסת כולו לשימושים אחרים (גמרא מגילה כו ע"א ושו"ע או"ח סי' קנג ס"ז). [כלומר, לא מכירת מקומות בבית הכנסת לאנשים פרטיים, אלא מכירת כלל הבניין לצורך אחר לגמרי]. עניין זה קשור גם למכירת המקומות בבית הכנסת, מפני שלא תמיד ניתן להגדיר באופן ברור האם בית כנסת זה נבנה עבור קהילה מסוימת או עבור הכלל (ראו משנ"ב סי' קנג סקכ"ה), ואחד המדדים להגדרתו של בית כנסת כ"של כפרים" הוא השאלה האם מקובל בו למכור את המקומות, כלשון שו"ת פני יהושע (או"ח סי' ז): "בזמן הזה שיש ראשים בכל קהילה, על פיהם יצאו העם ועל פיהם יבואו, ובידם למחות לבוא לבית הכנסת את מי שירצה, ואם נתרבו בני הקהל הרשות בידם למחות לנכרים [כלומר, לזרים] לכנוס לבית הכנסת, גם מוכרים מקומות בבית הכנסת וכל אחד מקומו ידוע ואין אחר רשאי לישב עליה, נראה בלי ספק דאין לך 'אדעתא דידהו אתו' גדולה מזו". הוא לא דן בשאלה מתי מותר לגבאים למכור את המקומות, אלא הוא מציין את הנוהג בפועל למכור את המקומות ומשתמש בנוהג זה כדי להגדיר את בית הכנסת כשייך לקהילה מסוימת ולא לכלל הציבור, ולומד מכך שמותר לראשי הקהילה גם למכור את בית הכנסת כולו. בשו"ת דברי מלכיאל (חלק ד סימן ל) עסק בשאלה האם מותר למכור את המקומות ולמנוע מאחרים שלא קנו להיכנס, וכתב: "ודאי שיכולים שלא להניח לאחרים להתפלל שם עד שישלמו להם כמה שירצו, ולא שייך בזה 'כופין על מדת סדום', כיון שמשתמש בשלהם, וגם גורמים להם קצת דוחק בביהכ"נ. וכן המנהג בהרבה מקומות לקחת מהמתפללים בביהכ"נ תשלומים בעד מקומם שם. ויש לדון בזה בביהכ"נ של כרכים אם יכולים למחות, כיון שנבנה על דעת שיתפללו שם כל מי שיבוא ממקומות אחרים כדאיתא במגילה (דף כו), ואכמ"ל בזה". במשפט האחרון הוא מתלבט האם בבית כנסת שנבנה מלכתחילה עבור כלל הציבור מותר לדרוש תשלום על המקומות כתנאי לכניסה אליו. אכן, בספר חסידים (סי' תתיא) כתב שאי אפשר לקנות מקום קבע בבית הכנסת, ונראה מדבריו שכוונתו לבית כנסת של כרכים דווקא (וכן כתב בדעתו בשו"ת חזון נחום ח"א סי' ד אות ב). מקרה נפוץ הוא בית כנסת שהוקם ברחוב מסוים שאין בו תנועה משמעותית של אנשים מחוץ לעיר, והוא הוקם על דעת כך שישמש את כלל תושבי הרחוב. לגבי דיני מכירת כלל בית הכנסת דינו כ"בית כנסת של כפרים" (משנה ברורה סי' קנג סקכ"ה). מאידך, לגבי הזכות להתפלל בו יש מקום לומר שהוא שייך לכל דיירי הרחוב ולא רק למקימיו, מאחר שהוא הוקם עבור כולם (ברכת שלמה, טנא, חושן משפט סי' יז אות ו-ז). אך הנוהג של מכירת מקומות בסוג זה של בית כנסת הוא מקובל מאוד, ולכן מסתבר שעל דעת כך בנו אותו, שהוא ישמש את כלל דיירי הרחוב המעוניינים להשתתף בעלויות של התחזוקה וזאת באמצעות מכירת מקומות.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il