שלום. מכיוון שהשאלה היא למעשית לי ולאחרים, אשאל בשנית. 1- הברכה - הרי הפתחי תשובה מביא את הבאר היטב, יור"ד, יח, ו, שלא מברכים על בדיקת סכין לפני שחיטה, כי דילמא מימלך ולא ישחט. והרי כאן בוודאי דילמא מימלך השוטרים, כמו שקרה כמה פעמים? 2- המקווה - הרי יש דיעות שפילטר סינון זה פוסל מקווה, וגם יש דעות שצריכים זריעה וגם השקה. ואין שום מקווה של גברים שעונה על הדרישות הנ"ל. 3- הדיון כאן זה רק על ספק איסור לאו בעליה? ולא ספק כרת?

לשואל, שלום ויישר כוח על השאלה! 1. לענ"ד ברור שיש לברך על הטבילה למרות הסיכוי שההר ייסגר במפתיע בעו"ה. 2. יש מקוואות לגברים עם כל ההידורים (פירוט בהמשך), אך מן הדין אפשר לטבול במקווה עם אוצר השקה או אוצר זריעה ואין חובה שיהיו שניהם. באוצר השקה יש לוודא שהמים מולאו כדבעי עד מעל נקב ההשקה, ושהנקב היה פתוח אחרי המילוי (ורצוי גם לפותחו בשעת הטבילה), ואם יש פילטר חיצוני למקווה יש לוודא שהוא לא פועל בשעת הטבילה ושנקב ההשקה נפתח אחרי הפסקת פעולתו. באוצר זריעה (ללא אוצר השקה) יש לוודא שהבלן ניגב את הרצפה לפני המילוי, ואם יש פילטר יש לוודא את כשרותו למהדרין, כפי שיוסבר בהמשך. 3. הכניסה להר הבית לבעל קרי ללא טבילה היא איסור לאו ולא כרת. רק במקום העזרה יש כרת, גם אחרי הטבילה, משום טומאת המת. הרחבה בשאלה 1 - הברכה על הטבילה: בשאלה של ברכה על מצוה שאולי לא תגיע לכלל השלמה מצאנו מקורות סותרים לכאורה בראשונים: הראבי"ה (תשובות וביאורי סוגיות, סי' אלף פא) הסביר את ההלכה שאין מברכים על בדיקת הסכין לפני השחיטה בכמה נימוקים, וביניהם החשש שאחרי הבדיקה יימלך בדעתו ולא ישחט ותהיה ברכתו לבטלה (אך טעמו העיקרי הוא אחר, שבדיקת הסכין היא חלק מהלכות השחיטה וברכת השחיטה היא גמר מצוותה ועולה על כל המעשה). כיוצא בזה כתבו תוספות בכתובות (עב ע"א ד"ה וספרה) שאין מברכים על ספירת שבעה נקיים כשם שמברכים על ספירת העומר, מחשש שהספירה תתבטל אם הסופרת תראה דם באמצע הנקיים. וכמו כן בתשובת הרשב"א (שו"ת הרשב"א ח"א סי' יח) הסביר מדוע אין מברכים על מצוות צדקה וכדומה, כי "אין מברכין על מצוה שאינה תלויה כולה ביד העושה, מפני שאפשר שלא יתרצה בה חברו ונמצא מעשה מתבטל". לעומת זאת הריטב"א (חולין קו ע"ב) כתב שהנוטל ידיים לאכילה ואחר כך מתחרט ומחליט שלא לאכול - אין בכך איסור ואינו חייב לאכול כדי שברכתו על הנטילה לא תהיה לבטלה, "דהא מכיון שנטל ידיו גמרה לה ברכת הנטילה שעליה הוא מברך, וההיא שעתא דעתו היה לאכול, וכן דנתי לפני מורי נר"ו [הוא הרא"ה] והודה לדברי". לכאורה זוהי מחלוקת חזיתית: הראשונים הנ"ל אסרו לברך אפילו בספק, מחשש שבהמשך יימלך או שיקרה דבר שימנע את המשך קיום המצווה, ואילו הריטב"א מתיר לאחר מעשה להתחרט ולא לאכול אע"פ שכעת בוודאי לא יאכל, משום שבשעת הברכה אין בדבריו שקר אלא כוונתו מוחלטת, ומה שאחר כך חזר בו הוא עניין נפרד. אך נראה שאין כאן מחלוקת כלל. גם הריטב"א יודה שמי שבירך על אוכל מסוים ואחר כך התחרט ולא אכלו - נמצאת ברכתו לבטלה. אולם בנטילת ידיים המצווה איננה לאכול, אלא לטהר את הידים כך שיהיה ניתן לאכול. מי שלא מתכנן כלל לאכול אין כל טעם בנטילתו ואין זו נטילה כדי לטהר, אבל מי שבשעת הנטילה תכנן לאכול - יש טעם בנטילתו והיא מועילה לטהר את ידיו. ההחלטה לאחר מעשה שלא לאכול איננה מבטלת את העובדה שהיתה כאן נטילה המועילה לטהר. לעומת זאת בדיקת הסכין אין בה שום עניין עצמי. הבדיקה לא יוצרת סכין כשרה, אלא רק מוודאת שהסכין כשרה. אין זו אלא הכנה לשחיטה, ולכן אם החליט אחר כך שלא לשחוט אין בבדיקתו שום תועלת והיא לא פעלה דבר. כמו כן בספירת הנקיים, המצווה היא ספירת שבעה ואם באמצע השבעה הספירה תיסתר נמצא שלא התקיימה הספירה. גם במצוות צדקה, אם העני אינו חפץ בה - בטלה המצווה לגמרי. וראיה לדבר, שהרי אישה הטובלת לבעלה מברכת (לא מצאתי התייחסות מפורשת לכך בכתבי הרשב"א, אך פשוט שלא נחלק על מנהג מפורסם שמוזכר בגאונים ובראב"ד שקדמו לו, עיין טור יו"ד סי' ר), ואם נאמר שהטבילה אינה אלא לצורך היתרה לבעלה הרי זה ממש כצדקה. על כרחנו יש לחלק בין מעשה שהוא מצווה בפני עצמה, אלא שהמצווה היא להכשיר דבר לעניין מסוים, ולעניין זה די בכך שבשעת המצווה הייתה אפשרות מסוימת שתהיה בה תועלת לעניין הבא אחריה, לבין מעשה שכל כולו אינו אלא תחילת דבר, ובלי השלמתו התלויה באחרים אין בו כל חשיבות. כך ביארו את שיטת הריטב"א בשו"ת יגל יעקב (או"ח סי' סד) וכן בעל 'תהלה לדוד' (במכתבו לשדי חמד, חלק ח', עמ' 3490, 'פאת השדה' מערכת ברכות, אות ט'), וכיו"ב בקצרה בשו"ת אפרקסתא דעניא (ח"א סי' קז). אם כנים הדברים, ברור שהטבילה לצורך העלייה להר הבית דומה לנטילה של הריטב"א ולא לבדיקת הסכין וספירת הנקיים (וכן כתב בעל תהלה לדוד שם שטבילה דינה כנטילה). בשו"ת תפארת צבי (חיו"ד סי' כז אות יב, שהזכרתי בתשובה הקודמת) כתב יתירה מזו, שאפילו מי שטובל שלא על מנת להיכנס להר הבית יש מקום שיברך אם יש אפשרות סבירה שייכנס, כגון שהוא גר בירושלים. מכל דבריו שם ברור שמי שמתכוון להיכנס להר הבית בוודאי צריך לברך אפילו אם לא יצליח להיכנס היום, מכיוון שאולי על ידי כך יוכל להיכנס ביום אחר (אם לא ייטמא בינתיים). מצאתי גם בספר 'גנזי יוסף' (ביאור על ה'פתיחה כוללת' של הפמ"ג, מאת הרב יוסף אפשטיין, מונקץ' תרנ"ה, דף יב-ד) שכתב בפשטות שאישה שבעלה איננו בעיר וטובלת רק מחמת הספק שמא יבוא צריכה לברך. וגדולה מזו בשו"ת קנאת סופרים (לר"ש קלוגר, 'השמטות לשיירי טהרה' סי' סד), שאפילו פנויה הטובלת רק כדי להיטהר מטומאת נידה יכולה לברך, כי הדין שטבילה בזמנה אינה מצווה מובנו שאין מצוה חיובית להיטהר אבל הטובל עושה מצוה, כשם שנשים מברכות על מצות עשה שהזמן גרמא (יש לדון הרבה בחידושו, ואכמ"ל, וציינתי לו כסניף). הרחבה בשאלה 2 - כשרות המקווה: א. מקווה עם אוצר השקה או זריעה - יש מקוואות לגברים עם אוצר השקה וגם אוצר זריעה (חלקם היו בעבר מקוואות לנשים ועברו הסבה), אם כי על מנת לנצל את היתרונות של השקה וזריעה צריך גם שתחזוקת המקווה תהיה בהתאם (למשל, הקפדה על ניגוב מים שאובים ברצפת בור הטבילה לפני מילוי המים מחדש). אך יש לדעת: הצירוף של זריעה וגם השקה הוא חומרא שהתחדשה בדורות האחרונים, ומעיקר הדין די באחד מהם (ולדעת החזון איש יו"ד סי' קכג עדיף לעשות אוצר זריעה בלבד ולא לעשות אוצר השקה). גם אם נניח שהדבר הפך למנהג מחייב, הרי שנהגו להחמיר בטבילת נשים דווקא, ואין לך אלא מה שנהגו. כיוצא בזה כתב הרב שטרנבוך ('אורחות הבית' פ"ט הערה לג), שמסתבר שבטבילת כלים אין צורך להחמיר בזה, "שדווקא מפני איסור כרת וחומר קדושת ישראל החמירו, ולא מצינו שהחמירו גם במצות עשה בעלמא", ובדומה לזה יש לומר שגם לא נהגו לעניין הטהרה להר הבית, אע"פ שהיא חמורה ממצות עשה. ואפילו לגבי טבילת נשים כתב באגרות משה (יו"ד ח"א סי' קיא): "בדבר שאלתו אם להכשיר מקוה ממים שאובין צריך דוקא לשתי בורות [של השקה ושל זריעה] או די בבור אחת של מי גשמים להכשיר בהשקה או בזריעה, אני איני מאמין שנמצא מי שיפסול בהשקה למקוה כשרה של מי גשמים, שברור שכשר בין בהשקה לבד ובין בזריעה לבד... חס וחלילה לומר פסול על מקואות כאלו, והאומר כן הוא כטועה בדבר משנה. אבל מעלה ודאי יש בשתי בורות... ולכן למעשה אם אפשר בנקל לעשות שתי בורות, אחת להשקה ואחת לזריעה, טוב לעשות. ואם צריך על זה הוצאה מרובה איני רואה שיהיה חיוב". [כעת ראיתי באתר זה תשובת הרב דב ליאור שליט"א (ד' אייר תשס"ח) המתיר כאמור לעלות להר הבית אחרי טבילה במקווה עם אוצר השקה בלבד.] אלא שאם מדובר באוצר השקה בלבד - יש לוודא שהמים מגיעים עד מעל נקב ההשקה, ואם פקק ההשקה סגור יש לוודא שהיה פתוח אחרי המילוי ורצוי לפתוח אותו גם בשעת הטבילה. ואם מדובר באוצר זריעה בלבד, יש לוודא שהבלן ניגב את הרצפה לפני מילוי בור הטבילה. ב. הפילטרים - בלי להיכנס לעומק השאלה של כשרות מקווה עם פילטר, יש הרבה מקוואות לגברים בלי פילטר, או עם פילטרים שנעשו בהתייעצות עם המכון הטכנולוגי להלכה ואין בהם כל חשש (שכל תנועת המים היא בתוך מי המקווה ובצינור שאין בו בית קיבול, כך שאין חשש זוחלין ושאובין, עיין טהרת הבית ח"ג עמ' שלו-שלז). תברר עם הבלן במקום. אם יש פילטר חיצוני, אזי: במקווה עם אוצר זריעה הפילטר יוצר חשש פסול. במקווה עם אוצר השקה (בנוסף או במקום אוצר זריעה), יש לוודא שבשעת הטבילה הפילטר לא פועל, וכן שהנקב בין בור הטבילה לבין אוצר ההשקה נפתח - לפחות לזמן קצר - אחרי הפסקת פעולתו של הפילטר, ובזה אין כל חשש. הסיבה: פילטר חיצוני שפועל בשעת הטבילה יוצר חשש 'זוחלין'. ואם הפילטר הוא כלי קיבול הוא יוצר גם חשש 'שאובין'. חשש הזוחלין בטל אם כעת הוא לא פועל, וחשש השאובין בטל אם השאובין הללו הושקו לאוצר אחרי שנשאבו (להרחבה וסיכום טוב של הנושא: 'קונטרס מקוה עם פילטר' בתוך הספר 'מקוה מים' מאת הרב ירמיה כץ, ח"א עמ' סח-פד). ג. דו"ח על שני מקוואות בירושלים: מקווה הגברים ברובע היהודי (רח' העומר): יש אוצר זריעה ואוצר השקה. העברת מי הגשמים לאוצר נעשתה בכל ההקפדות כמו מקווה הנשים הצמוד אליו. נקב ההשקה פתוח כל זמן הטבילה. אין בו פילטר. כאשר מרוקנים את המקווה של הגברים לא מנגבים את הרצפה, אבל גם לא שופכים מי ברז לצורך הניקוי ומה שנשאר הוא מי המקווה, כך שאין שאלה של ג' לוגין מים שאובים (מפי האחראי על המקום). מקווה בשכונת הר חומה: יש מקווה גברים חדש בשכונת הר חומה ת"ו (כתובת: רח' הרב מן ההר 6, רבע שעת נסיעה מהעיר העתיקה כשאין פקקים. שעות פתיחה: 5-10 בבוקר). יש בו אוצר זריעה ואוצר השקה, ונקב ההשקה פתוח במשך כל שעות הטבילה. כעת אין בו פילטר בכלל ובהמשך יותקן פילטר עם תקן כשרות. בהשוואה למקווה נשים החיסרון היחיד הוא שאחרי שגורפים את מי הברז שמנקים בהם את בור הטבילה שוטפים את המקווה במי ברז שאובים ואין מקפידים על ניגוב הרצפה לפני המילוי מחדש. כאמור, אוצר ההשקה מועיל מן הדין, וגם אילו היה אוצר זריעה בלבד אין חשש דאורייתא בג' לוגין שאובין, ויתכן שהוא כשר לגמרי אפילו אלמלא אוצר ההשקה, משום שאין ודאות שנשארים ג' לוגין (ליטר) ברצפת המקווה, ו"ספק מים שאובין למקווה טהור". הרחבה בשאלה 3: איסור כרת הוא רק בכניסה בטומאה למקום המקדש, ההיכל והעזרה, ומקום זה אסור לטמאי מתים ואין היתר להיכנס לשם היום. העולים להר הבית בימינו מקפידים על מסלול היקפי שעובר מחוץ לעזרה ועזרת נשים והחיל, אלא שהוא בתוך ת"ק אמה של הר הבית, ומקום זה אסור לטמאים שטומאה יוצאת מגופם באיסור לאו בלבד (כלים פ"א מ"ח; רמב"ם הל' ביאת המקדש פ"ג ה"ח והי"ב). לכן הטבילה הנדרשת היא להפקיע מאיסור לאו ולא מאיסור כרת. כמובן, מדאורייתא אין כל הבדל בין טבילה זו לאחרת ואף לא בין טבילת כלים לטבילת אדם ("במי נידה יתחטא - מים שהנידה טובלת בהם"), אבל כשדנים על מנהגים וחומרות יש מקום לחילוקים.