אני ובת זוגתי עברנו תאונת דרכים והגענו במצב קשה מאוד לבית החולים, היינו בטיפול נמרץ שבועיים עברו מאז שלושה חודשים וחזרנו לחיים שלנו לפני התאונה, אני לעבודה שלי והיא לעבודה שלה. השאלה היא האם זה נכון לחזור אחורה או שניסו להעביר לנו מסר וללכת במסלול אחר?

הרמב"ם בתחילת הלכות תענית כותב: "ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן ככתוב עונותיכם הטו וגו', וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם. אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות...", אם כן - התורה בוודאי מדריכה אותנו להתעורר מהמאורעות העוברים עלינו. אנחנו מאמינים בהשגחה האלוקית, ובכלל זה שההשגחה האלוקית גם מוסרת אמירות דרך הדברים המתרחשים בארץ, ובודאי שאנחנו צריכים להתעורר לתשובה. השאלה הגדולה שעומדת בפנינו היא על מה אנחנו צריכים להתעורר, וזו שאלה שלא קל לענות עליה. בתאונת דרכים הבסיס לכל הוא שצריך להתחזק בזהירות בדרכים, מכיוון שבזה היה המעשה. ההתחזקות בזה היא קודם כל בינינו לבין עצמנו, לקבל עלינו תשומת לב יתירה בעניין הזה - זו מצווה גדולה מדאורייתא, עד שהיא דוחה את כל המצוות כולן מלבד שלושת העברות החמורות, שהרי פיקוח נפש דוחה את כל המצוות שבתורה. לכן להתחזק בעניינים של פיקוח נפש זו בודאי תשובה עליונה וחשובה. מלבד התחזקות פרטית יש גם מקום לפעילות כלפי הזולת: מסירת שיעורים אם זה מתאים, אירגון שיעור אם זה מה שיעזור יותר - לפעול כדי להעלות את התודעה בנושא הזה גם בקרב הציבור שמסביבכם. מלבד זאת, ההתחזקות של כל מי שזכה להינצל ממוות לחיים כוללת גם הודאה לה' על הנס הגדול, שהרי כל אדם שניצול הוא בכלל הארבעה שצריכים להודות ולברך הגומל, וההודאה לה' על החיים שהוא נתן לנו ונותן לנו בכל רגע ורגע שייכת ביותר למצבכם הנוכחי. כמובן שיש רעיונות נוספים ובוודאי כאלו שנובעים מסיפור החיים המיוחד שלכם, אבל צריך להיזהר מלקחת נושאים שוליים ולשים אותם במקום הדברים המרכזיים הללו, ולטשטש בכך את העיקר.