סחיטת שיער בשבת

שלום וברכה לכבוד הרב. מה זה בדיוק סחיטת שיער האסורה בשבת? ראיתי שהפוסקים מזהירים מזה, אך לא ברור לי איזה סיטואציה אסורה? אני משתדל לטבול במקווה בשבת, האם אכן עלי להתנגב בצורה שונה? הרי כל דין סחיטה בשיער הוא מדרבנן, וזה נעשה כלאחר יד והמים הולכים לאיבוד. אשמח אם הרב יעזור לי להבין כיצד עלי לנהוג למעשה ומדוע. כל טוב!

לשואל, שלום! סחיטת שיער האסורה היא ללחוץ את השיער הרטוב עד יציאת המים ממנו. ניתן לנגב את השיער במגבת, אך בעדינות. הרחבה: בגמרא בשבת קכח ע"ב אומרים רבה ורב יוסף ש"אין סחיטה בשיער", כלומר, מאחר שהשיער קשה, והנוזלים לא נבלעים בו אלא רק נמצאים בין השערות, אין זו סחיטה האסורה. לאחר מכן אומר רב אשי "אפילו תימא יש סחיטה בשיער...", ומשמע שגם הוא מודה שהדבר מותר. אך מדברי הרמב"ם (הל' שבת פ"ב הי"א) נראה שלדעתו יש על כל פנים איסור מדרבנן, כפי שכתבו נושאי הכלים שם והבית יוסף בסי' של. אמנם יש ראשונים שנקטו שאין איסור סחיטה בשיער כלל, אפילו מדרבנן (רשב"א וריטב"א שם), אבל הכרעת האחרונים לאסור מדרבנן (עיין משנ"ב סי' שכ סקנ"ה ויביע אומר או"ח ח"ד סי' ל אות יט). בפשטות איסור הסחיטה בשיער, לדעה האוסרת, הוא משום מלאכת דש ולא משום מלבן, שאינו שייך בגוף האדם (אגרות משה או"ח ח"א סי' קלג; ועיין ביאור הלכה סי' שב ס"ט ד"ה אסור, שהתחבט בדעת הרמב"ם בזה). לפי זה, כאשר המים הולכים לאיבוד אין זו מלאכה דאורייתא (אפילו אם היה בשיער איסור סחיטה דאורייתא), ובכל זאת יש אוסרים סחיטה מדרבנן גם כשהמים הולכים לאיבוד (עיין במשנה ברורה סי' שכ סקנ"ד ובביאור הלכה שם ד"ה יש מי שמתיר, בשם ר"י). אם כן כאן מדובר ב"תרי דרבנן", הן מצד השיער והן מצד שהמים הולכים לאיבוד, ואם זה כלאחר יד הרי זה "תלת דרבנן". מכל מקום, גם בצירוף תרי או תלת דרבנן יש שאסרו חכמים (עיין שבת קמא ע"ב: "מאן דסחי במיא לינגיב נפשיה ברישא, והדר ליסליק, דילמא אתי לאתויי ארבע אמות בכרמלית" [תרגום: מי שרוחץ במים ינגב את עצמו בתחילה ואחר כך יעלה מהנהר, שמא יבוא לטלטל את המים שעליו ארבע אמות בכרמלית], אע"פ שמדובר בכרמלית, ובפסיק רישא דלא ניחא ליה, ובפחות מכשיעור הוצאה, וכלאחר יד, עיין שו"ע סי' שכו ס"ז ומשנ"ב סקכ"ג). אלא שבצירוף כל השיקולים הללו להקל, מותר להתנגב במגבת בעדינות. כך סיכם זאת בבן איש חי (שנה שניה, פקודי, סעיף ח): "השער אין בסחיטתו איסור מן התורה, מפני שהשער קשה ואינו בולע מים בתוכו, אך סחיטת שער אסורה מדברי סופרים. והטובל בשבת, בין איש בין אשה, לא יסחטו השערות שלהם, אלא יביאו מטפחת גדולה המיוחדת לניגוב, ויתנגבו בה ויקנחו בה פניהם וראשם, ואף על גב דעל ידי הקינוח נסחט השער, הוי סחיטה כלאחר יד, וכיון דסחיטת שער דרבנן התירו בכהאי גוונא דאי אפשר, משום דהוי כלאחר יד והמים הנסחטין הולכין לאיבוד. ועם כל זה לא יקנח בכח אלא בנחת לאט לאט, עד שיבלעו המים שבשער המטפחת. ויש חסידים שאין מקנחים שערות הזקן, אלא מנפצים אותו בידם ויניחו שתתנגב הלחלוחית מאליה". נכון הוא שאם ההחמרה בעניין זה יוצרת בעיה מיוחדת יש מקום רב להקל, מאחר שיש גם ספקות בדין זה (הספק האם סחיטה בשיער אסורה בכלל, והאם סחיטה לאיבוד אסורה כשלא שייך כיבוס). מסתבר שהפוסקים נטו להחמיר בזה משום שזהו דבר שקל להחמיר בו, בבחינת "מהיות טוב אל תיקרא רע".