שאל את הרב

  • שבת ומועדים
  • שאלות כלליות
קטגוריה משנית
undefined
שאלה
שלום הרב. ציינת בתשובתך את הגמרא שבת קמא ע"ב: "מאן דסחי במיא לינגיב נפשיה ברישא, והדר ליסליק, דילמא אתי לאתויי ארבע אמות בכרמלית" [תרגום: מי שרוחץ במים ינגב את עצמו בתחילה ואחר כך יעלה מהנהר, שמא יבוא לטלטל את המים שעליו ארבע אמות בכרמלית], אע"פ שמדובר בכרמלית, ובפסיק רישא דלא ניחא ליה, ובפחות מכשיעור הוצאה, וכלאחר יד, עיין שו"ע סי’ שכו ס"ז ומשנ"ב סקכ"ג. אכן התקשיתי מדוע חכמים החמירו במקרה כזה. מדוע אכן לא "עובדים" כאן הכללים הרגילים, ולא נקל מכיוון שזה פסיק רישא דלא ניחא ליה בתלת דרבנן?? ואם זה רק "חומרא בעלמא" האם מי שבוחר בכך יוכל להקל או שעובר על דינא דגמרא? הרב, ברכות יחולו על ראשך, אני מודה לך מאוד.
תשובה
לשואל, שלום ותודה על הברכות! 1. במחילה, אני מתפלא על ההוה-אמינא להקל כך סתם נגד דין הכתוב בגמרא ומובא בכל הפוסקים כהלכה פסוקה. לכל היותר אפשר להקל ולומר שחז"ל אסרו זאת רק במקרה השגרתי כשאפשר להקפיד ולהתייבש בלא טורח ולא אסרו זאת במקרה מיוחד ובעייתי, וכך באמת עולה מדברי כמה פוסקים, כדלקמן. 2. גם מבחינה לימודית גרידא אינני חושב שנכון לראות בזה "חומרא בעלמא". אכן מקובל הכלל שכתבת שיש להקל בפסיק רישא דלא ניחא ליה בדרבנן (בחד דרבנן או בתרי דרבנן, ויש בזה מחלוקת גדולה, עיין שו"ע סי' שיד ס"א ומשנ"ב ס"ק י-יא; שמירת שבת כהלכתה, מבוא, סעיף יד והערה נה; יביע אומר או"ח ח"ד סי' לד, עיין סיכומו באות לב). אך כלל זה אינו מפורש בדברי חז"ל, ויש בו יוצאים מן הכלל, עיין סי' שלו במשנ"ב ס"ק כה וסי' שלז ס"ק יד ובמיוחד בשער הציון סק"י (ציין להם בשש"כ שם). וידועים דברי רשב"א (מובא בבית יוסף סי' שז): "אין אומרין בשבותין זו דומה לזו, ואין לנו בהם אלא מה שהתירו בפירוש, שהרי לעיתים מתירין אותם מחמת דבר אחר שיראה קל... ולעיתים מעמידין אותם אפילו במקום כרת החמור". לעיתים יש שיקולים מיוחדים שגרמו לחכמים לאסור משהו מעבר למה שמה שמסתבר על פי הכללים. 3. לעצם העניין, עיינתי יותר בסוגיה זו ואין זה פשוט שמדובר בפסיק רישא דלא ניחא ליה בתלת דרבנן. חוץ מהנתון שמדובר בכרמלית, שזה בוודאי דרבנן, שאר הנתונים מסופקים: א. לעניין הפסיק רישא, יש אומרים שחששו שמא יהנה ויתכוון, עיין בבאר יצחק או"ח סי' טו ענף ה ובאריכות בילקוט יוסף שבת ח"ג עמ' קעח (ומקורו ביביע אומר ח"ז או"ח סי' מ), וכך משמע בשיבולי הלקט סי' קי, שדן באריכות בסוגיה זו. ודעת הגרש"ז אוירבך זצ"ל (מנחת שלמה ח"א סי' ו) שמי שהולך לרשות הרבים ועליו חפצים שאינו רוצה בהם נחשב כמוציא בידיים ולא כאינו מתכוון (כלומר, היתר דבר שאינו מתכוון הוא בתוצאה צדדית ממעשי האדם ולא במעשהו הישיר, והוצאה באופן זה נחשבת כמעשה ישיר). ב. לעניין זה שמדובר בפחות משיעור הוצאה, מבואר בשו"ע שם שחששו למקרה שיהיה ריבוי מים, ולכן בגשם לא חששו (אך הט"ז שם סק"ב מסביר אחרת את הקולא בגשם, שלא גזרו חכמים בדבר שקשה להימנע ממנו). ואפילו בפחות משיעור הוצאה, כידוע הדעות חלוקות האם זהו איסור דרבנן או כחצי שיעור האסור מן התורה, עיין סי' שמ ס"א בביאור הלכה ד"ה על, שהכריע שהאיסור מן התורה. ובשיבולי הלקט הנ"ל סברות נוספות, שבמים שעל כלל גוף האדם יש שיעור רביעית, או שבמים שיעור הוצאה אף בפחות מרביעית, עיין שם. ג. לעניין כלאחר יד, בשיבולי הלקט שם כתב שמאחר שהאדם נהנה מהמים שעליו ודרך אנשים להוציא מים באופן זה הרי זה נחשב כדרך הוצאה, כפי שאומרת הגמרא (שבת קב ע"א) על הוצאת אוכל בפה. והוסיף: "וכתב אחי ר' בנימין נר"ו שלא היה צריך המקשה להאריך כל כך... ודאי אין דרך הוצאה בכך אבל מכל מקום לא נתיר אותו לכתחלה". רבי יצחק אלחנן מקובנה (באר יצחק הנ"ל), שהאריך לבסס את הקולא בפסיק רישא דלא ניחא ליה בדרבנן, התקשה בסוגיה זו וכתב כאמור, שההיתר הוא בלית ברירה, וכאן יש ברירה לנגב את עצמו (ובהמשך הוסיף את התירוץ לעיל אות א). בכל אופן, וכמסקנה לעניין סחיטת השיער שממנה הגענו לבירור זה, יש שהחמירו חז"ל והפוסקים מעבר לכללים הרגילים כאשר אין אילוץ משמעותי להקל.
לחץ כאן לשליחת שאלה בהמשך לשאלה זו
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il