התרת חוזה כשהמצפון נוקף

שכרתי דירה, ובחוזה נכתב במפורש כי על המשכיר והשוכר חלה חובת הודעה מראש על פינוי הדירה, בהתראה של חודש וחצי. החלטתי לנצל סעיף זה בחוזה ולעזוב את הדירה והודעתי לבעלת הדירה על כך כחודש וחצי לפני שתכננתי לעזוב. היא מצידה טענה כי בשיחתנו הראשונה אמרתי שאשלם לה על חודשיים במקום על חודש וחצי. דבר זה אינו נכון, אולם בכל שיחה בינינו היא חוזרת וטוענת כי הולכתי אותה שולל. טענותיה אלו מעוררות בי נקיפות מצפון (למרות שמבחינה חוזית, עמדתי בכל הכתוב בהסכם). כיצד הדת מתייחסת לעניין שכזה, שבו המצפון אינו נותן מנוח? אשמח לקבל הכוונה מעשית.

מבחינה משפטית החוזה החתום הוא הקובע, אך אם אתה מודה שטענתה צודקת ולמרות מה שנכתב הייתה התחייבות שונה בע"פ הודאת בעל דין כ-100 עדים. אם אינך זוכר ואתה מסופק בדבר, אתה פטור.