הש"ע כותב מותר ליטול טלית חבירו ולברך עליה ובלבד שיקפל אותה אם מצאה מקופלת איך אפשר לעשות את זה, האם צריך שיהיה מתנה ע"מ לחזיר??

לשואל, שלום! מקור דברי השו"ע (סי' יד ס"ד) הוא הרא"ש (חולין פ"ח סי' כו), ומדבריו נראה שאכן יש הנחה שמי שמוכן להשאיל טלית לצורך המצווה מוכן גם להקנות אותה במתנה על מנת להחזיר, כדי לאפשר לו לברך. אלא שבהלכות לולב מצאנו סברה אחרת ברמ"א (סי' תרמט ס"ה), שמותר ליטול לולב של חברו בלי רשות, בהנחה שאדם מוכן שיקיימו מצווה בממונו, אך זאת דווקא בימי חול המועד סוכות, שבהם יוצאים ידי חובה בלולב שאול, ולא ביום טוב ראשון, שבו הלולב צריך להיות "לכם" (ומקורו בתרומת הדשן סי' ק). מכאן שההנחה שהאדם מסכים שתיעשה מצווה ברכושו אין פירושה שהוא גם מקנה זאת כמתנה על מנת להחזיר, אלא רק כהשאלה. ואם נחלק בין טלית ללולב, לכאורה מסברה היה מקום לחלק בכיוון הפוך: אין חובה ללבוש טלית בתפילה, והשאלת הטלית יכולה להיות רק משום שאין זה נעים להיות בציבור ללא טלית, ולשם כך די בהשאלה ללא מתנה, ואילו בלולב ברור שמטרת ההשאלה היא לצאת ידי חובה, ואם כן ביום הראשון זה צריך לכלול גם מתנה על מנת להחזיר. שאלה זו העסיקה את גדולי האחרונים. המגן אברהם (סי' יד סק"ח) מתרץ שגם בטלית אין זו מתנה על מנת להחזיר, ובאמת אין חובה לברך עליה, אבל מותר לברך עליה כשם שנשים שפטורות ממצוות עשה מותרות לברך עליהן (ראה במגן אברהם שם ס"ק ה ובמשנ"ב סק"ט). התירוץ אינו מתיישב לכאורה בדעת השולחן ערוך, שסובר כידוע שנשים אינן מברכות על מצווה שהן פטורות ממנה (סי' יז ס"ב). הט"ז (סי' יד סק"ה) תירץ אחרת, שאנו מניחים שבעל הציצית מוכן גם להקנות את הטלית על מנת להחזיר, ובלולב ביום הראשון לא אומרים כך, כי ביום הראשון אדם מקפיד יותר על כשרות אתרוגו ולא מוכן להשאילו לכל אחד. תירוץ שלישי מצאתי שכתב הרב אהרן יודלביץ (ישורון ב, תשנ"ז, עמ' קפז): הרא"ש בהלכות ציצית (סי' ב) סובר שהפטור של טלית שאולה פירושו שמי ששאל מחברו בגד ללא ציצית לא חייבה אותו התורה להטיל בו ציצית, אבל מי ששואל טלית מצוייצת חייב בציצית, לא משום שאנו מניחים שהמשאיל הקנה לו אלא אע"פ שהיא שאולה (ולא כדבריו בחולין הנ"ל; ובבית יוסף בסי' יד הובאו שני טעמיו של הרא"ש). לפי זה מובן היטב מדוע השו"ע פסק לברך על טלית ללא רשות הבעלים, כי גם אם אין זו אלא השאלה יש לברך על טלית שאולה. למעשה, כיום אין להשתמש בטלית של אחר ללא רשותו אלא אם כן ידוע לך בבירור שהוא מרשה זאת, מפני שאנשים מקפידים יותר מבעבר על השימוש בטליתם (עיין ערוך השולחן בסי' יד סעיפים יא-יב). וגם כאשר ידוע שיש רשות, כתב במשנ"ב (סקי"ד) שעדיף להתכוון שלא לקנות ולא לברך, מחשש שאין הסכמה לקניין וההשאלה איננה מצדיקה ברכה.