שלום הרב רציתי לדעת האם מקובל להתחשב בשקיעה כפי שהיא נראית או לפי השקיעה המחושבת, שהרי בעמקים (וגם בהרים) יש הפרש גדול בין שני הזמנים. האם צאת הכוכבים יחושב שונה לפי כל אחת מהשיטות או שהוא זהה לשתיהן. אודה לרב על תשובה מפורטת. תודה רבה

לשואל, שלום! הנושא סבוך מאוד וקיימת לגביו מחלוקת גדולה. 1. ברוב הלוחות המודפסים נקבעה השקיעה האסטרונומית (או בלשון אחרת: "שקיעה ימית"), שאמנם מתחשבת בגובה של המקום הנדון אך מתעלמת מהרים ורכסים שבמערבו שמסתירים את השמש לפני שקיעתה באופק הרחוק. בשיטה זו נקט הרב טוקצ'ינסקי ב'לוח ארץ ישראל' ובעקבותיו בלוחות אחרים, והיא מנומקת בספר 'נברשת' (מאת הרב דוד שפיצר, ירושלים תרנ"ח) ובהרחבה רבה ב'קונטרס זמני היום בהרים ובעמקים', בתוך 'זמני ההלכה למעשה' מאת הרב ידידיה מנת (וראו סיכומו בעמ' קמח-קנא). מקור מרכזי לשיטה זו הוא המהרי"ל המובא בדרכי משה לרמ"א (או"ח סי' רלב): "כתב במהרי"ל (הל' תפלה סע' ה) שהיה נוהג להתפלל בשעת הדחק מנחה סמוך לצאת הכוכבים, כי אמר: אף על פי שנראה כלילה בעיר - מכל מקום עדיין יום הוא כמו שאמר רבי יוסי (שבת קיח ב): יהא חלקי עם מכניסי שבת בטבריא". כלומר, בטבריא נהגו להדר ולהקדים את כניסת השבת לזמן שבו נעלמה השמש מהעין, ומלשון הגמרא "יהא חלקי" משמע שזהו הידור בלבד, ומן הדין העלמות השמש במערב במקום עמוק כמו טבריה איננה "שקיעה". 2. אולם כמה פוסקים בימינו סוברים שיש להתחשב בשקיעה הנראית, לפחות לחומרא מחמת הספק (דבריהם רוכזו בקונטרס 'זמן שקיעת החמה' מאת הרב דוד פפיס, ירושלים תשס"ה; ועיין במנחת שלמה לגרש"ז אוירבך זצ"ל ח"ב סי' ד אות לו: "שזה ספק גדול מאוד" ויש להחמיר בו). זהו החישוב בלוח 'ביכורי יוסף', ויש ברשת גם אתר בשם 'לוחות חי' המאפשר לדעת את זמן השקיעה על פי שיטה זו בכל מקום בארץ. מקור מרכזי התומך בשיטה זו הוא החיד"א בברכי יוסף (או"ח סי' שלא סק"ז): "כל שנראה שמש אפילו משהו אפילו בראש הדבר הגבוה יותר שיש בעיר - מונין מאותו יום, וכשאין נראה כלל בשום דבר - מונין להבא... וכן נתפשט המנהג בעיר קדשנו ירושלים ת"ו ועיר עוז לנו חברון ת"ו מזמן גאוני הדורות שלפני דורנו". לפי דבריו מנהג ירושלים ללכת אחרי מה שניכר לעין (אלא שהוסיף שהשקיעה איננה דווקא היעלמות גוף השמש מהעין במקום בו אתה עומד, ויש לאחר את השקיעה על פי הנקודה הגבוהה ביותר בעיר שרואים עליה את אור השמש, וממילא גם העומד באותה נקודה גבוהה רואה בעיניו את השמש). בקונטרס הנ"ל נאמר שזה היה המנהג המקובל, לפחות עד התפשטות הלוחות. ההפרשים בין שתי השיטות, בשכונות שונות בירושלים שממערב להן הרים כדוגמת הקסטל המסתיר את השמש לקראת השקיעה, נעים בסביבות 7 - 10 דקות (ההפרשים הנובעים מגובה המקום שעליו אנו דנים הם קטנים מאוד, ועיקר ההפרש נובע מהשאלה האם יש הרים מסתירים ממערב). לעומת זאת כאשר מדובר על עיר שצמוד אליה הר הגבוה בהרבה ממנה, כגון טבריה, רבים מסכימים שלא יתכן שהיעלמות השמש תיחשב כשקיעה כחצי שעה או שעה לפני השקיעה האסטרונומית. 3. לגבי חישוב השעות הזמניות מקובל להתחשב בזריחה ובשקיעה האסטרונומית, משום שחז"ל אומרים שבחצות היום (שהוא סוף השעה השישית בשעות הזמניות) "חמה עומדת בראש כל אדם" (פסחים צד ע"א), והדבר מדויק רק לפי החישוב האסטרונומי ('זמן שקיעת החמה' עמ' פב). לעומת זאת לעניין זמן תפילת ותיקין בהנץ החמה התקבל יותר החישוב על פי הזריחה הנראית (עיין 'זמני ההלכה למעשה' עמ' קלז, שבעניין זה יש יותר מקום להתחשב ב"ייראוך עם שמש" הנראית). 4. באשר לצאת הכוכבים, במציאות הכוכבים נראים באותו זמן בהר ובעמק, שכן היראותם תלויה רק בהחשכת כיפת השמיים על פי התקדמות השמש מערבה (ולפעמים בהר צאת הכוכבים נראה אפילו מוקדם יותר מאשר בעמק הסמוך לו, משום שהאויר בהר נקי יותר). על כך בהרחבה ב'קונטרס זמני היום' הנ"ל, עמ' מא. להמחשת הדבר: אדם הנמצא בבור עמוק יראה את השמש נעלמת מעיניו ("שוקעת") כבר בשעה שתיים אחר הצהרים, אבל לא יראה כוכבים בשעה זו כמובן. יש אמנם שהבינו מהגמרא בשבת קיח ע"ב הנ"ל: "אמר רבי יוסי: יהא חלקי ממכניסי שבת בטבריא וממוציאי שבת בצפורי" שיש הפרש זמן בין צאת הכוכבים שבטבריה העמוקה לבין צאת הכוכבים בציפורי הגבוהה. אך במציאות הדבר אינו נכון, וכנראה כוונת הגמרא לומר שבטבריה ההיעלמות המוקדמת של השמש גורמת לחשוב בטעות שכבר יצאו הכוכבים, ולהיפך בציפורי, ולכן בציפורי איחרו להוציא את השבת (בקונטרס הנ"ל עמ' מב, ומדויק היטב ברש"י בשבת שם). 5. בגמרא (שבת לד ע"ב וממנה בשולחן ערוך או"ח סי' רסא ס"ב) נאמר שיש מרחק זמן מסוים בין השקיעה לצאת הכוכבים: הזמן הדרוש להליכת שלושת רבעי מיל, אלף וחמש מאות אמה, שהם כרבע שעה. הגדרה זו מובנת יותר על פי השיטה המישורית, ואילו על פי השיטה המקדימה את השקיעה בגלל הרים שבמערב מסתבר שהגדרה זו איננה אחידה בכל מקום, שהרי לשיטה זו השקיעה משתנה לפי הטופוגרפיה המסוימת ואילו צאת הכוכבים אחיד כאמור. אכן, יש מן המצדדים בהליכה אחרי השקיעה הנראית שהלכו על פיה רק לחומרא, כאמור, ואת צאת הכוכבים חישבו על פי השקיעה המישורית. לעומת זאת בכמה פוסקים, בעיקר מבין הספרדים, הסתמכו על השקיעה הנראית גם להגדרת צאת הכוכבים אחרי שלושת רבעי מיל ממנה (כף החיים סי' קלא ס"ק כו-כז וסי' רלג סק"ה). 6. אם נתבונן על העניין מסברה, יש צדדים לכאן ולכאן: הדעת נותנת שחז"ל קבעו זמן שימושי לכל אדם, שהוא השקיעה הנראית, ולא הסתמכו על ידיעה של מומחים שמעבר להר עדיין השמש נראית (אלא אם כן יש לכך סימנים ברורים גם במקום בו אנחנו נמצאים, כגון אור שמש על המקומות הגבוהים הנראים מכאן, וראה בירושלמי בראש השנה פ"ב ה"א, שרבי אמי, תושב טבריה, קבע את זמן המילה על פי היראות השמש בסוסיתא שבמורדות רמת הגולן, ממזרח לכנרת). אלא שיש מקום לומר שאע"פ שפעם לא סמכו על ידיעה זו, שלא היתה בידי כל אדם, היום ניתן יהיה לסמוך עליה בגלל אמצעי המדידה שבידינו. מצד שני, כמה סברות תומכות בשקיעה המישורית: א. התחשבות בשקיעה הנראית עלולה ליצור מוזרויות כגון חילוקי זמנים בין מקומות קרובים, ואדם שלא התפלל מנחה וכבר שקעה השמש יסע לשכונה סמוכה שבה עדיין יום... פירוט על הבעיות ב'זמני ההלכה למעשה' ח"ב עמ' קנ-קנא, אם כי חלק גדול מהשאלות הללו הן תולדה של הניידות המהירה שהתחדשה בימינו ואין בכך ראיה ממשית להלכה הקדומה (וכמובן גם לא סביר שההלכה תשתנה היום בגלל הניידות). ב. מאחר שהכל מודים שיש מצבים שבהם נצטרך לנכות את ההרים, כגון בטבריה כנ"ל, ולא מצאנו בחז"ל ובראשונים הגדרה ברורה לכך, איזה הר מנכים ואיזה לא, מסתבר שהדין אחיד. ג. מסתבר ששקיעת השמש איננה הגורם המהותי לחלות "בין השמשות" אלא החשכת כיפת השמיים והאפשרות לראות כוכבים. כך עולה מתוספות (שבת לה ע"א ד"ה תרי תילתי) האומרים שהספק ב"בין השמשות" הוא האם ניתן כבר לראות כוכבים ומה גודלם של כוכבים אלו. כמו כן עולה מדברי שמואל (שבת לה ע"ב) ש"כוכב אחד - יום, שניים - בין השמשות, שלושה - לילה". הראשונים התחבטו כיצד לתאם בין זמן שקיעת החמה לבין ההגדרה ש"כוכב אחד - יום", והרמב"ם הביא את שני הזמנים (בהלכות שבת פ"ה ה"ד - את השקיעה, ובהלכות קידוש החודש פ"ב ה"ט - שכוכב אחד הוא יום). אם כן, לכאורה יש להתחשב בשקיעה המישורית, שהיא המשפיעה על ראיית הכוכבים. מעבר לכך, יש כמה ספקות בהגדרה שהשקיעה, כל שקיעה שהיא, היא תחילת בין השמשות. בחז"ל הנושא שנוי במחלוקת תנאים (רבי יוסי ורבי יהודה, האם בין השמשות הוא קצרצר לפני צאת הכוכבים או רחב יותר) ומחלוקת אמוראים (רבה ורב יוסף בדעת רבי יהודה, האם בין השמשות המורחב לשיטתו מתחיל כבר בשקיעה או זמן מה אחריה כשניכר שינוי בצבע השמיים). הגמרא הכריעה בעניין זה לחומרא מספק (במחלוקת התנאים, וכך פסקו רוב הראשונים גם לגבי מחלוקת האמוראים). מכל מקום, יש אומרים שמעיקר הדין הלכה כרבי יוסי (ביאור הלכה סי' תטו ד"ה נאכל, לעניין עירוב; שער הציון סי' רלג סקכ"א לגבי מנחה; ובביאור הלכה סי' רצט ס"א סוף ד"ה משתחשך הסתמך על דעת ר' יוסי לגבי סעודה שלישית). לכן למעשה נלע"ד שבהלכות שבת ויום הכיפורים יש להחמיר ולהתחשב בשקיעה הנראית (למעשה, להקפיד על תוספת שבת הנהוגה, וגם בשעת הדחק לא לעשות מלאכות בירושלים וכיוצא בה בעשר הדקות שלפני השקיעה הרשומה בלוחות), ובדיני דרבנן, כגון זמן תפילת מנחה, אפשר להסתמך על השקיעה הרשומה בלוחות.