אצלנו בבית הכנסת מתפללים אשכנזים ויוצאי ספרד, נוסח התפילה הוא ספרד של האשכנזים. הבעיה מתעוררת כאשר יש אירוע בבית הכנסת וצריך להוסיף - השאלה היא מתי מותר להתחיל את ההפסקות, ואם ישנם מספר לווים או כוהנים?

לשואל, שלום! ראשית, בהלכות בית הכנסת יש לשאול את רב הקהילה ולעשות כדבריו, ואני עונה עבור מקום שאין לו רב או אם השאלה נשאלת על דעתו. 1. על פי ההלכה מותר להוסיף עליות בשבת בכל מקום בפרשה, בתנאים הבאים: א. ההפסקה תהיה בסוף פרשיה (פתוחה או סתומה, כלומר, כשיש רווח בספר התורה בין פסוק למשנהו), או במרחק של לפחות שלושה פסוקים מתחילת הפרשיה וכן מסופה (שו"ע או"ח סי' קלח ס"א). ב. התחלת העלייה וסיומה יהיו בדבר טוב (ירושלמי מגילה פ"ג ה"ז), כלומר, לא יהיו בפסוק שיש בו פורענות לישראל, או מעשה רע (רמ"א סי' קלח ס"א ומשנ"ב ס"ק ה-ו). ג. רצוי שההפסקה תהיה במקום שמבחינה עניינית הוא סיום עניין. ד. אם אין צורך מיוחד יש למעט בהוספת עליות, מפני טורח הציבור (משנ"ב רפב,ה). 2. יש לדעת שסימון העליות המקובל בחומשים אינו מתקנת חז"ל או קביעה הלכתית, אלא הוא הצעה מאוחרת של מדפיסים (פרט ליוצאים מן הכלל, כגון ההפסקות בפרשת האזינו). בכתבי יד או דפוסים קדומים מצויים חומשים ללא הפסקות כלל, או עם הצעות הפסקה שונות מאוד בין חומש לחומש. המנהג הנפוץ כיום, האחיד פחות או יותר, התגבש לפני כשלוש מאות שנה, ועדיין קיימים הבדלים בין דפוסים ועדות (על כך במאמרה המאלף של אילנה קצנלבוגן ב'סיני' קיט עמ' רכד והלאה). על חלוקת העליות המקובלת קמו עוררין, כגון ב'מעשה רב' לגר"א (סי' קלב): "אין מסיימין בפרשיות הנרשמות בחומש, כי אם במקום שהוא פתוחה או סתומה או במקום שנראה יותר הפסק עניין". גם בספר 'דרכי חיים ושלום' (לאדמו"ר ממונקץ', סי' רכב) האריך להסביר שלהפסקות המודפסות בחומשים אין מקור בפוסקים, וחלקן שגויות, כגון באמצע עניין. מקורות נוספים המבקרים את חלוקת העליות מופיעים בהרחבה ב'בית אהרן' (כללי הש"ס) חלק יא עמ' מח-נו. ב'דרכי חיים ושלום' הנ"ל רשימה ארוכה של הצעות לשיפור, והצעת שיפור מקיפה ברוח דברי הגר"א הנ"ל מצויה במאמרה של אילנה קצנלבוגן ("א. קצנלבוגן"), ב'תורה שבעל פה' לט עמ' קסד-קפב. 3. יש מעדות המזרח שנוהגות להוסיף עליות על ידי חזרה על פסוקים שכבר נקראו (ראו בשו"ע סי' רפב ס"ב, וברמ"א אסר פרט לשמחת תורה). בעניין זה מוזכר מנהג להפסיק החל מהעולה החמישי (כף החיים סי' רפב סקי"א, על מנהג מצרים), או הששי (מוזכר ב'יצחק ירנן' ח"א עמ' רצ"ח כמנהג רוב בתי הכנסת הספרדיים). אך אין הכוונה דווקא למקום שבו מודפס בחומש "חמישי" ו"ששי" אלא לעולה החמישי או הששי בתור. גם החשיבות שמיוחסת אצל אשכנזים לעליית "שלישי" ו"ששי" (ראו משנ"ב סי' רפב סקי"ח) אינה למקום המודפס אלא לפי מספר העולים עד כה. 4. מן האמור מתברר שאם קיים מנהג להתחיל הפסקות חדשות (שבהן קוראים פסוקים חדשים שטרם נקראו) רק החל מעולה מסוים, אין זה מנהג מושרש בהלכה אלא יותר עניין של נוהג מקובל. אם רוצים, למשל, שההפסקה הראשונה תהיה כבר באמצע עליית הכהן, במקום שבו מפסיקים בקריאת התורה בשני וחמישי, אין בכך שום פסול, ואז יעלה הלוי, ובמקום שמודפס "לוי" או "שני" יעלה ישראל. אם כי, הפסקה מוקדמת עלולה ליצור רושם אצל הציבור שמתוכננות הפסקות מרובות ויהיה טרחא דציבורא. מוכר לי נוהג להפסיק בעולה השביעי דווקא, ויש בו יתרון מבחינה זו, בפרט כשמעלים אותו לתורה בצירוף "יעמוד... אחרון" והציבור יודע שלא יוסיפו יותר. לחילופין, אפשר שייקבע נוהל בבית הכנסת כמה עולים ניתן להוסיף, הנוהל יפורסם לכל, ואז ניתן להוסיף הפסקות במקומות אחרים לפי העניין. ב'תיקון קוראים' שבמהדורת קורן יש סימון (כוכבית) על מקומות מומלצים להפסקה במידת הצורך. 5. עליית כהנים ולויים - על פי הרמ"א ומנהג האשכנזים, בדרך כלל אין להעלות כהן או לוי אלא לעולה השמיני והלאה או למפטיר. אם יש צורך - אפשר להעלותו כשמיני גם אם יהיו אחריו, ועדיף שיהיו בסדר: כהן, לוי וישראל (רמ"א סי' קלה ס"י ומשנ"ב ס"ק לו-לז). בשעת דחק מיוחדת כדאי להתייעץ עם תלמיד חכם האם וכיצד ניתן להעלות כהנים ולויים נוספים.