שם אלהים כללי, שלא מתייחס לאלהי ישראל וכותבו כיוון לאלהיו שלו (כמו "מלך בחסד האל", "החוק האלהי", וכיו"ב עוד רבים כשהם נאמרים בהקשר של הוגי דעות נכרים), אך לא מתייחס בהכרח לאותו האיש אלא למושג הכללי של אלהים - האם הוא של קודש או חול, ואיך יש לכתוב אותו כאשר נזקקים לכך?

לשואל, שלום! מסתבר שיש להקפיד לנהוג בשם זה בקדושה, פרט למקרה שבו ברור (מההקשר, או מהידיעה על אותו גוי) שהגוי שכתב זאת מתכוון לאותו האיש, או שכוונתו רק לביטוי מליצי ולא לשם ה' (למשל, ביטוי כמו "אלוהים אדירים" כפתיח למשפט תדהמה, ביטוי מקובל גם אצל אתיאיסטים). לגבי צורת הכתיבה, אם יש חשש שהחומר הנכתב יושלך לאשפה יש לכתוב בשינוי, 'אלוקים' או 'א - לוהים' באופן שניכר חזותית כאמצעי הפרדה. הרחבה: שם ה' שנכתב על ידי גוי תלוי בכוונתו: אם כוונתו לשם ה' - התקדש (ערכין ו ע"א ורש"י ד"ה יגוד וד"ה טעמא), ואם כוונתו לשם עבודה זרה - הרי זה חול, ואפילו אם קרא לעבודה זרה שלו בשם הוי"ה (כך נאמר בשבועות לה ע"ב, שהשמות המופיעים בפרשת פסל מיכה, שופטים יז-יח, הם חול). במקרה השני, גם כאשר יהודי מצטט לאחר מכן את דבריו של אותו עובד עבודה זרה הרי זה שם של חולין, כפי שעולה מהגמרא בשבועות הנ"ל על פסוקי התנ"ך המצטטים את דברי מיכה. כיצד נדע את כוונתו של הגוי? בגמרא (גיטין מה ע"ב) ובשולחן ערוך (יו"ד סי' רפא ס"א) יש הבחנה בין 'מין', דהיינו האדוק בעבודה זרה, שאפילו אם כתב ספר תורה - יש לשורפו, לבין גוי סתמי, שאם כתב ספר תורה יש לגונזו, בהנחה (או על כל פנים מספק) שהשמות לא נכתבו לשם עבודה זרה. היה מקום לומר שההלכה לגבי גוי רגיל שכתב את שם ה', שיש בו קדושה, היא דווקא כאשר הוא יודע שזהו שמו המיוחד של אלוקי ישראל (וכך מסתבר במקרה של הכותב ספר תורה, שהוא יודע שזהו ספר יהודי). אך כאשר מדובר בשם שמשמש אותו גם לאלוהיו, יתכן שאין בו קדושה. בעניין זה מצאנו מחלוקת בין גדולי האחרונים לגבי מטבעות שהוטבעו במדינות אירופה ובהם שם ה', ובוודאי אין כוונתם לשם אלוקי ישראל דווקא: יש אומרים שדינם כשמות שנכתבו לשם עבודה זרה, וצריך להתיך את המטבעות הללו (ב"ח בסי' שלד וט"ז שם ס"ק טז). ויש אוסרים להתיכם, שמא מטביעי המטבעות אינם בגדר 'מין' אלא כגוי רגיל ודינו כשם ה' (המחלוקת מובאת במשנה ברורה סי' שלד סקנ"ב). בפרי מגדים (שם, משבצות זהב סקט"ז) דעה ממוצעת כאשר יש ספק בכוונת המטביעים: "אותן מטבעות שאין ידוע אם טבעו לשם עבודה זרה, יש לומר שמותר לשהות. ומותר להתיכן, דלא נכתב בקדושה". כלומר, מצד אחד אין צורך לאבדם ואין בהם איסור הנאה כדין עבודה זרה, ומאידך אין בהם קדושה. כיוצא בזה דנו פוסקים בדורנו ביחס לשטרות ארה"ב שמופיע עליהם שם ה' (עיין 'גנזי הקודש' פרק ד הערה ו). רוב ככל הפוסקים שדנו בזה התייחסו כללית לשם אלוקים המוזכר על ידם ככוונה לשם ה', אך למעשה רובם הקלו להכניס את השטר לשירותים וכדומה משיקולים שונים, כגון שהביטוי על השטר לא נועד לקריאה אלא לקישוט, ושאינו בעברית, ושבדברי דפוס ספק אם יש קדושה, ובדרך כלל הכנסת השטר היא בתוך כיס. לאור זאת, מסתבר שיש להתייחס לשמות ה' שנכתבו על ידם (וממילא גם המצוטטים על ידך) כאל שם ה' אלא אם כן ניכר אחרת מהתוכן או מהידוע על הכותב.