שלום לרב במשנה בסוטה מובאת מחלוקת תנאים לגבי מיהו "הירא ורך הלבב" שחוזר מעורכי המלחמה: רבי עקיבא אומר - "כמשמעו, שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה", ר’ יוסי הגלילי אומר "זהו המתירא מן העבירות שבידו". ודעה שלישית דומה של ר’ יוסי. בגמרא העמידו את דעת ר"י הגלילי שירא אף מעבירות דרבנן (ור’ יוסי רק בעבירות דאורייתא), והדין של "שח בין תפילה לתפילה עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה" הוא לשיטת ר"י הגלילי. שאלתי: כמי נפסקה ההלכה? הרמב"ם כותב בפירושו למשנה "והלכה כר’ עקיבה" ובהל’ מלכים מביא את לשונו של ר"ע "מי האיש הירא ורך הלבב - כמשמעו.." אך השו"ע (או"ח ס’ נד) מביא ש"המספר בין ישתבח ליוצר, עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה", בלשונו של ר"י הגלילי! 1) האם אפשר להבין שהשו"ע חולק על הרמב"ם ופוסק כר"’ הגלילי, שהירא שחוזר מעורכי המלחמה הוא הירא מעבירות שבידו? הרי היה יכול להשמיט את סוף המשנה "וחוזר מעורכי המלחמה" (כמו שהרמב"ם הביא בהל’ תפילין שאסור לדבר בין תפילין של יד לשל ראש - "ואם שח הרי זו עבירה" והשמיט את סוף לשון המשנה "וחוזר.." כדעת ר"י הגלילי) 2) אם כן, יוצא שיש מחלוקת ראשונים. וכמי הלכה? 3) האם לכו"ע הירא ורך הלבב חוזר רק ממלחמת הרשות? האם דין זה רלוונטי היום, שעדיין אין לנו סנהדרין ומלחמת רשות? 4) האם חזרת הירא (וגם שאר הפטורים) תלויה בהכרזת הכהן משוח המלחמה, ואם אין משוח מלחמה אינם חוזרים, או שצריכים מעצמם לחזור? אשמח לפירוט. תודה רבה!

לשואל, שלום! 1. הכלל הרגיל במחלוקותיו של רבי עקיבא, כאשר אין בסוגיה הכרעה מפורשת, הוא: "הלכה כרבי עקיבא מחברו" (ערובין מו ע"ב). "מחברו" אבל לא "מחבריו" (כפי שמדייקת הגמרא בפסחים כז ע"א לגבי הכלל "הלכה כרבי מחברו"), כלומר, כאשר הוא חולק על תנא יחיד - הלכה כמותו, ולא כאשר הוא חולק על רבים (ראה אנציקלופדיה תלמודית ערך 'הלכה' טור רפה-רפו למקורות והבחנות בעניין זה). ומכיוון שכאן הן רבי יוסי הגלילי והן רבי יוסי [סתם, דהיינו בן חלפתא] סוברים ש"הירא ורך הלבב" הוא הירא מעבירות שבידו, אלא שנחלקו בפרטי הדברים האם מדובר על עבירה מדאורייתא דווקא, היה מקום להכריע כמותם (ודן בזה ב'מראה הפנים' סוטה פ"ח ה"ט). 2. אכן, המאירי בסוטה שם מביא את הרמב"ם וחולק עליו: "וגדולי המחברים פסקו כר' עקיבא ואין שום עבירה בכלל חזרה. ומכל מקום יראה לפסוק כר' יוסי לחזור בכל עבירות של תורה אם אינו שב בנתים. ויראה לי מדברי ר' יוסי דוקא בעבירות של תורה ושהן ידועות לכל ואינו שב מהם". נראה שבחר בדעת ר' יוסי משום שהיא ממוצעת בין ר' עקיבא, שאינו מתחשב כלל בעבירות שבידו, לבין ר' יוסי הגלילי, שמתחשב אפילו בעבירות מדרבנן. בפסקי הריא"ז בסוטה שם פסק אף כר' יוסי הגלילי, שאפילו על עבירות מדרבנן חוזרים; אולי משום שהברייתא הסתמית המובאת בגמרא שם ובמנחות לו ע"א על הסח בין תפילין של יד לשל ראש נשנתה על פי דעתו. גם בספר החינוך (תקכו) כתב בפשטות שהירא מעבירות שבידו פטור (ללא פירוט על טיב העבירות, כר' יוסי הגלילי או כר' יוסי). ראשונים אחרים (יראים סי' רטו וסמ"ג עשין קכ) הביאו את המחלוקת ללא הכרעה. יש להעיר על דברי הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות, 'שכחת הלאוין': "המצוה העשירית שנמנע האיש הירא ורך הלבב מבוא במלחמה שהוא לא יוכל בטבעו לעמוד בקשרי המלחמה וסבול המכות והחרב וינוס ויהיה תחלת מפלה לעם והוא אמרו יתעלה 'ולא ימס את לבב אחיו כלבבו'. וזה כתבו בעל ההלכות (אות רסא)". הוא חולק על הרמב"ם לגבי מניין המצוות, אך לכאורה הולך בשיטתו לגבי הגדרת "הירא ורך הלבב". ולא היא; גם רבי יוסי הגלילי מודה שמי שמפחד מאוד ופחדו ניכר פטור מן המלחמה, ועל זה נאמר "ולא ימס" (גמרא סוטה מד ע"ב, ועיין לחם משנה הל' מלכים פ"ז הט"ו), אלא שהוא מוסיף על רבי עקיבא ש"הירא ורך הלבב" הוא גם מי שירא מעבירות שבידו. אם כן, קביעת הרמב"ן ש"לא ימס" מתייחס למי שמפחד בטבעו מתאימה לכל הדעות ואין בה הכרעה כרבי עקיבא. 3. נראה לענ"ד שהרמב"ם פסק כר' עקיבא לא רק מחמת הכלל שהלכה כמותו מחברו אלא משום שפשט הפסוק נוטה לדבריו. יתכן אמנם שפגם התנהגותי גורם לאדם יסורי מצפון וגם יראה ופחד בבואו למלחמה, אבל אם בפועל אינו מפחד - אין לפוטרו מהמלחמה בגלל עבירות שבידו. הדבר אופייני גם לשיטתו של רבי עקיבא עצמו, כיצד תופסים את הקשר בין המימד הרוחני והמעשי במלחמה, וראה למשל הלכות מלכים פי"א ה"ג על יחסו של רבי עקיבא ובעקבותיו הרמב"ם לבר כוכבא, ואכמ"ל. על שיקול זה בפסיקה והיכולת של ראשונים להכריע מסברתם בין תנאים ואמוראים עיין למשל בכסף משנה בהל' ברכות פ"י ה"ט והל' כלי המקדש פ"ז ה"ט, שהרמב"ם פסק כתנא ש"מסתבר טעמיה", וכן בהל' בית הבחירה פ"א ה"ח והל' מעשה הקרבנות פי"ב ה"ז, שפסק כתנא שפשט הכתוב מסייעו. דוגמה לכך מצינו כבר בהלכות גדולות (סי' סה): "והלכה כלוי דקא מסייע ליה קרא" (אך עיין חידושי חת"ס ע"ז סו,ב, שביאר דבריו באופן אחר). ובעיטור (הל' שחיטה דף כח,א): "ומסתברא דהלכה כחנניא דקרא מסייע ליה". 4. מהשולחן ערוך לענ"ד אין ראיה של ממש. השולחן ערוך הביא את המשפט על החזרה מעורכי המלחמה [משפט שמובא בכמה ראשונים בשם הירושלמי, אך מקורו לא ברור] לא כדי להורות את הלכות המלחמה, שאינן מופיעות בשו"ע כלל, אלא כדי להדגיש את חומרת העניין של הדיבור בין ישתבח ליוצר, שלפי הדעה שחוזרים בגלל עבירה - אף זו עבירה. כיוצא בזה הביא השו"ע בהלכות תלמוד תורה (יו"ד סי' רמה סי"ג) את ההלכה שאין מבטלים תינוקות של בית רבן אפילו לבניין בית המקדש, גם כן כהדגשה על חשיבות הלימוד. 5. כיצד להכריע להלכה במחלוקת הראשונים? אין זה מתפקידי, אך באופן עקרוני: אם היה מדובר בהלכות בשר בחלב אולי היינו צריכים ללכת אחרי הכרעת רוב הראשונים. ברם, בהלכות ציבור יש משקל מיוחד לשיטת הרמב"ם המסתברת, שפרס משנה סדורה בהלכות מלכים ומלחמותיהם. 6. לשאלתך האם לכל הדעות דין זה נוהג רק במלחמת רשות, ומה הדין כיום, אעתיק קטע שכתבתי פעם במקום אחר (מאמר 'שו"ת בית חשמונאי' בתוך 'באורך נראה אור', ספר זכרון לע"נ גיסי דני כהן הי"ד): מסופר בספר חשמונאים-א (ג,נה-נו): "ואחרי כן הקים יהודה ראשי העם, שרי אלפים שרי מאות שרי חמשים ושרי עשרות. ויאמר לבוני בתים ולמארשי נשים ולנוטעי כרמים ולרכי הלבב לשוב כל איש לביתו על פי התורה". סיפור זה מעורר שאלה גדולה, באשר הוא מנוגד לאמור בדברי חז"ל (משנה, סוטה פ"ח מ"ז) שהפטור למי שבנה בית ולא חנכו וכדומה נאמר רק במלחמת רשות, "אבל במלחמת מצוה הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה". הוצעו דרכים מספר ליישב את מעשהו של יהודה עם ההלכה המקובלת. הרב גורן זצ"ל ('תורת המועדים' עמ' 185) סובר, ש'מלחמת מצוה' שבה אין שחרור היא רק מלחמה שמתנהלת על ידי מלך ישראל, המגייס את העם בתוקף צו מלכותי. יהודה המכבי לא היה במעמד של מלך (על כל פנים באותה שעה), ולכן הוצרך לשחרר את מארשי הנשים ובוני הבתים. בכיוון דומה לזה הלך הרב ישראלי זצ"ל ('עמוד הימיני' סימן יד, עמ' קנח), ודעתו שמלחמת כיבוש הארץ מוטלת כחובה אישית על כל יהודי באשר הוא, ולכן במלחמת מצוה מסוג זה אין שחרורים. אולם מלחמה לצורך 'עזרת ישראל מיד צר' איננה חובה אישית על כל יחיד, אלא חובת הכלל כציבור, ויש מקום לשחרר את היחידים. הרב יהודה זולדן יבדל"א ('מלכות יהודה וישראל', עמ' 314-318), מעלה קשיים שונים בהסברים הקודמים, ומציע יישוב אחר: אמנם מלחמתו של יהודה המכבי היתה מלחמת מצוה לכל דבר ועניין, אך גם במלחמת מצוה מותר לשחרר את מארשי הנשים וכו', אם המלך רואה סיבה לכך. יש אולי מקום לנסות ליישב את הסיפור עם ההלכה בדרך חדשה. הירושלמי בסוטה פ"ח ה"י, על המשנה "אבל במלחמת מצוה הכל יוצאין", מגדיר את המושגים 'מלחמת רשות', 'מלחמת מצווה', בלשון זו: "מלחמת רשות - כגון אנן דאזלין עליהון. מלחמת חובה - כגון דאתיין אינון עלינן". בפשטות השאלה מי המתקיף איננה ברמה הטקטית, האם המהלך הצבאי המסוים שננקט כרגע יזום על ידינו או על ידיהם, אלא ברמה האסטרטגית, מיהו הצד הפותח במלחמה ומעוניין בה. כך משתמע מהרמב"ם (הלכות מלכים פ"ה ה"א): "ואי זו היא מלחמת מצוה?...עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם" לעומת "מלחמת הרשות והיא המלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל". אבל יתכן שיהודה המכבי סבר שההבחנה היא אפילו ברמה הטקטית, כלומר, שגם אם האויב פתח במלחמה, יש לפטור את אלו מהשתתפות בהתקפת נגד שיזומה על ידינו. הטעם לכך, שהפטור של המארס אשה וכו' הוא משום שהם חוששים לגורלם והמורל שלהם ירוד, ולכן טובת העניין דורשת לשחרר אותם. החיוב המוטל עליהם להשתתף במלחמה הוא רק כאשר האויב כבר עומד מולנו, כי אז הפטור כמוהו כבריחה מן המערכה, 'ותחילת נפילה - ניסה'. בכך מוסבר מדוע יהודה שחרר את הללו רק בהיערכות לקראת הקרב נגד גורגיאס, לפני שפתח במסע למחנה האויב, ואילו בקרבות הקודמים, בהם האויב היה כבר בדרכו אליו (כמשתמע בחשמונאים-א פרק ג), לא שוחררו. 7. לשאלתך האחרונה, מה הדין כשאין משוח מלחמה, לא עיינתי בזה כל הצורך כדי לקבוע דברים באופן החלטי, אך אם נקבל כמקור הלכתי את מעשהו של יהודה המכבי יש לנו לימוד ממנו לעניין זה. הרי כהן משוח מלחמה, כשמו, נמשח בשמן המשחה (רמב"ם הל' מלכים פ"ז ה"א), ושמן זה לא היה בבית שני (הוריות יב ע"א). אם כן, לחשמונאים לא היה מעמד הלכתי של משוח מלחמה (מנחת חינוך מצוה קז), ובכל זאת נהגו בפועל לשחרר את הפטורים. מצד שני, אין זה אומר שבהעדר משוח מלחמה הפטורים חוזרים מעצמם. הדבר תלוי בהחלטת מנהיגי הציבור האם יש כאן מלחמת מצווה או רשות, וגם במלחמת רשות הם צריכים להישאר קרוב לחזית ולסייע ללוחמים (הל' מלכים פ"ז ה"ט).