אני קורא הרבה "סיפורי-השגחה" למינהם. ובפרט את הסיפורים המוכרים והידועים של "תרמתי ונושעתי" (או "פייסתי ונושעתי" וכו’. אותו עיקרון) ושאלתי היא מי אמר שהביצה נולדה לפני התרנגולת אולי התרנגולת היתה לפני הביצה.... כלומר- אדם שמתייסר בכל דבר שהוא הרי שהיסורים "נאמנים בשליחותם" והולכים בדיוק ברגע שנקבע מראש. אלא שרצה הקב"ה לזכות את ישראל וע"מ שתהיה לו את הזכות בהגיע הרגע המתאים מזמנים לו מן שמיא את אותו עניין קדוש שיעסוק בו ובזכותו יוושע. אך לפני זמן זה לא פותחים לו את השער ההוא. ואם היה אותו אדם עושה את פעולתו חודש לפני, לא היה זה מובילו לישועה המתבקשת כיוון שטרם הגיע הזמן שנקבע מראש!

שלום וברכה, לא אתייחס לסיפורי 'תרמתי ונושעתי', כי לצערנו רבים מהם הם הונאה ורמאות. לשאלה העקרונית - מנין שליסורים נקבע זמן מראש? יש לזכור שמטרת היסורים היא להביא את האדם לתיקון. לפעמים היסורים משפיעים עלינו לטובה גם ללא מעשה כלשהו מצידנו, אלא עצם ההתרחקות המסויימת והזמנית מהחיים הארציים מזככת אותנו. ולפעמים היסורים מביאים אותנו לפעולה חיובית - כמו תפילה ומעשים טובים, ובכלל זה צדקה - וכיון שהם פעלו את פעולתם, הריהם חולפים.