ב"ה שלום כבוד הרב שליט"א שאלו אותי התלמידים ששמעו שיש גמרא שמדברת על ביטול גזירות במשפחה שנפגשים לעיתים כדי לגבש המשפחה אם הרב יכול להחכים אותנו איזה גמרא תבורך מפי עליון

שלום בגמרא (שבת דף י/ב) נאמר: "ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים". המפרשים התקשו שהרי גזירת השעבוד נגזרה כבר בברית בין הבתרים וכיצד ניתן לתלות את שעבוד מצרים במעשה זה של יעקב אבינו? התוס' מבאר שיתכן ולא היה נגזר על בני ישראל עינוי כל כך קשה בלעדי המעשה של העדפת יוסף על אחיו. הקנאה שבין האחים הביאה על זרעם קושי עינוי וגזירות, מכאן ניתן ללמוד על חשיבות האחדות והגיבוש המשפחתי במניעת צרות וגזירות קשות. הרב קוק (עין איה שבת א אות כ) מבאר שתפקיד השכל לנהל את מעשה האדם בדרך טובה ונכונה, אך יש להיזהר ממצב שהשכל ישתלט ויפריע לרגשות הטבעיים לבוא לידי ביטוי כלפי חוץ. תפקיד השכל הוא להנהיג ולנווט כיצד להפעיל כל רגש אך עליו להיזהר שלא "יכנס בגבולן (של הרגשות) לחבל אותן ולהמעיט צורתן. כי המציאות לא תנוצח". כיון שהרגשות יתפרצו ויחריבו את החיים "ותצאנה פרעות גדולות בהנהגה, בפרט באדם יחידי והוא הדין במשפחה". על כן אף שמצד השכל קיימת נטיה להעדיף אחד מבני המשפחה, אין נכון לעשות כן ולפגוע ברגש הטבעי שסולד ממצב זה, כפי שאמרנו הרגשות יתגברו לבסוף "והקנאה שמקורה ברגש הלב הטבעי תתעורר בשצף קצף להתקומם על השכל הבא לשדד נחלתה". הרש"ר הירש (שמות פרק יב) מעיר את הצד החיובי של הקשר המשפחתי כבסיס לבנין העם. הציווי באכילת קרבן פסח "בבית אחד יאכל" מורה לנו על תהליך היווצרותו של עם ה' "לא יחידים ולא המון עם אלא בתים, אנשים שהתאחדו בקבוצות משפחה הם הם היסוד שעליו בונה ד' את עמו". הציווים השונים באכילת קורבן הפסח "מנשאים כל בית ובית לדרגה ולחשיבות של מקדש" שממנו הולך ונבנה עם קדוש. חילוק מעניין יש בדברי החתם סופר (בחדושיו למסכת שבת) המדקדק בלשון הגמרא ולומד שדברי הגמרא נאמרו דוקא כששני האחים שוים, בן בין הבנים, אבל כשיש לאחד יתרון על שאר הבנים, בתורה ובחכמה וכולם חייבים בכבודו לא שייך מקום לקנאה, זהו אכן טעמו של יעקב אבינו שעשה ליוסף כתונת פסים "כי בן זקונים הוא לו", כיון שמסר לו "כל מה שלמד משם ועבר" (רש"י), וכולם חייבים בכבודו ממילא אין מקום לקנאה. אך מנגד מדויק בפסוק כי בן זקונים הוא לו, דווקא לו, ולא להם. כי בעיני האחים יוסף לא היה נחשב לחכם והם התייחסו אליו כנער "והוא נער את בני בלהה" ולא לבן זקונים ולכן אין מקום לנהוג בו בכבוד מיוחד. מדברים אלו ניתן ללמוד שבאופן שהאחים צריכים להבין שיש סיבה להעדיף אח אחד על פני השאר, מפני סיבה כלשהי כגון שבן אחד טעון טיפוח יותר מאחיו או מוכשר יותר מאחיו, אין לחשוש לקנאה ומותר להעדיפו. כמובן אין זה פסק הלכה אלא נקודה נוספת למחשבה. הסיפור הבא מציין קשר וקרבה מיוחדת בין אחים. נפתלי לביא ז"ל שנפטר לפני מספר חודשים, אחיו של הרב הראשי לישראל הרב ישראל מאיר לאו, סיים את ספרו "עם כלביא" בסיפור הבא: "חמישים שנה נשאתי על גבי את עול האחריות שהטיל עלי אבי בטרם לכתו אל המוות בטרבלינקה. הוא הפקיד בידי ילד צנום וחלוש, שהיה בן חמש ונראה כבן שלוש או אף פחות מזה. כשלוש שנים הייתי לילד זה, אחי הצעיר ישראל מאיר, או 'לולק' כפי שקראנו לו, אב ואם, שומר ומאבטח. לעיתים קרובות חשתי את הייאוש תוקף ומטיל אותי אין אונים לחדלוני. הייתה זו כנראה צוואת אבי והשליחות שהטיל עלי, להביא את אחי למקום מבטחים ולהבטיח באמצעותו את המשכיותה של שושלת משפחתנו הרבנית, שהחזיקו אותי בחיים ונסכו בי את הביטחון להמשיך להיאבק על חיינו ולא להיכנע לגורל האיום שפקד את שאר בני משפחתנו. ביום ראש חודש אדר ה- 21 בפברואר 1993 עמדתי עם אחי הצעיר ליד הכותל המערבי והתפללתי עימו תפילת מנחה. באותו מקום עמדתי עימו ארבעים ושמונה שנה לפני כן, כאשר הגענו לראשונה לירושלים. בפעם ההיא הוא בהה אל מול אבני הכותל ולא הבין מה רואות עיניו. הפעם התפלל לקראת בחירתו הצפויה בעוד כשעתיים לכהונה הרמה ביותר של רב בישראל . אחי הצעיר, שיצא מערימת האפר של מחנות ההשמדה, זכה להכרה ולתהילה ונבחר באותו יום לכהן כרב ראשי של מדינת ישראל. התבוננתי בו ממרחק קצר והרגשתי את הדמעות נקוות בעיני. בצאתי מרחבת הכותל חשתי הקלה עצומה, כשעול כבד ירד מעל כתפי וממצפוני. ידעתי שמשימה כמעט בלתי אפשרית הושלמה. יום טוב