1. בחפץ חיים {ח-ט} כתוב שאסור לספר לשון הרע על מתים, והלא לשון הרע זה על אמת, ואם כן יש ספק כאן אם זה מעשה עמך או לא, וספק דאורייתא לחומרא. איך זה מסתדר? 2.שאלה נוספת - לשון הרע ללא כונה לגנאי, אלא שנאמרו דברי גנאי, כמו בדיחות על מגזרים ועדות וכו’ הרי זה לשון הרע מהתורה לכל דבר, כמו שכתוב בחפץ חיים ג’ ג’ ומביא את הרמב"ם (ששם מובא ירושלמי) היד הקטנה, רש"י על התורה, ר’ יונה ורמב"ן, יש רבנים שמתירים דבר כזה? אם כן, מה מקורותיהם? וגם במקומות שלא מקבלים את הגנאי אלא רק צוחקים ושוכחים את הנקודה, הלא זה כמו לירות חץ ולהגיד: לא יריתי תראה הוא מתנהג כרגיל. כן ירית. וגם אם זה פצפון - זה אסור, אין לזה שיעור. וגם במקומות שיש ספק אם זה ישמע כגנאי וייבלע אסור כי ספק דאורייתא לחומרא. בבקשה הרב מקורות לכל המבוקש מפני קושי העניין, ולעזור לפטור אנשים מההרגשה שיש כאלה שמתירים משהו מכאן.

1. לא הבנתי שאלתך, כי הספק אומר שאסור לספר ומה השאלה. 2. יתכן וכוונתם של המספרים כדי להרחיק את השומעים מן העבירה, אבל לענ"ד אין לסמוך על זה ויש להזהר מאוד שלא להכשל בזה כי יש סיכוי גדול שהנזק גדול שמביא לשנאת חינם ועוד מכשולים רבים ד' ישמרנו.