שאלה
שלום הרב.
המשנה בפסחים פ"ג משנה ז’ מונה את "לאכול סעודת אירוסין" בחדא מחתא עם "לשחוט את פסחו ולמול את בנו", לכאורה משמע מהמשנה שיש חשיבות עצמית לסעודה, עד כדי כך שיותר לאדם לבטל את החמץ שבביתו בלבו בלבד ולבטל תקנת חכמים שלא די בביטול בלב.
איך הרב מבין זאת?
אולי אפשר לומר שמה שכתוב "לאכול סעודת אירוסין" היינו האירוסין עצמם ולא רק הסעודה, שזה וודאי מצווה דאורייתא?
תשובה
לשואל, שלום!
הנכון כמו שכתבת בתחילה, שבאירוסין ובנישואין יש חשיבות עצמית לסעודה. יש בזה טעם מיוחד, מפני שמחת החתן והכלה. שמחת הסעודה מסייעת לבני הזוג להתחיל את דרכם בתחושה טובה, והשמחה מחזקת גם את הקשר ביניהם ובין שתי המשפחות.
סברה זו עולה בפירוש מהירושלמי בפסחים פ"ג ה"ז, על משנה זו שציינת, שמזכירה את ההולך לסעודת אירוסין בבית חמיו בד בבד עם ההולך לשחיטת פסחו ולמול את בנו: "אמר ר' יוסה בי ר' בון: בוא וראה מה גדול הוא השלום, שהוקש לשני דברים שחייבין עליהן כרת, מילת בנו ושחיטת פסחו". ופירש בקרבן העדה: "בוא וראה מה גדול הוא השלום. כלומר, איך השלום הוא דבר גדול, שהרי מדמה לאכול סעודת אירוסין בבית חמיו לשחיטת פסחו ולמילת בנו, שבשניהם איכא חיוב כרת בהעברתן, וקסבר דאכילת סעודת אירוסין בבית חמיו אינו אלא משום איקרובי דעתיה דארוס וארוסתו וקרוביה. אי נמי: לכך אינו חוזר, שלא יקצוף עליו חמיו". במהר"ם חלאווה בפסחים מט ע"א הזכיר את הירושלמי, והמשנה ברורה (סי' תמד ס"ק כה) הסיק ממנו שהיתר זה נאמר רק לגבי החתן עצמו ולא לשאר המוזמנים לסעודה זו.
[אגב, כידוע 'אירוסין' שבדברי חז"ל הם הקידושין שלנו, ולא מה שנקרא כיום 'אירוסין', אך ראה במשנ"ב שם ס"ק כד שגם סעודת ה'תנאים' בימינו דינה כך]
