שלום כבוד הרב, אני בקרוב אהיה בת 21, כרגע אני בחיפושים אחר הזיווג הנכון לי. אני נמצאת בצומת דרכים שקשה לי להתמודד אתה לבד. אני מלאה ברגשות ובתחושות ויחד עם זה יש גם חשיבה. אני מחפשת עצה, עידוד חיזוק.. אני סטודנטית שנה ב’, לומדת גננות. אני מחפשת בחור תורני שמקפיד על ההלכה, בעל מידות טובות, שהיום שלו וכן אורח חייו יהיו סביב התורה. ואני נעמדת מול השאלה של האם לצאת עם בחור אברך. הסביבה שלי רואה בי מישהי מאוד תורנית, ואני גם מאוד משתדלת להיות כזאת, ולכן (באופן טבעי) ברור להם שאני אהיה עם אברך. אחותי התחתנה עם אברך, היא מאושרת וטוב לה, הוא כמעט לא נמצא בבית והיא זו שמפרנסת. הוא אומר לה שברגע שלא תוכל יותר הוא יצא לעבוד. אבל אני רואה אותה מהצד והיא קורסת. אחרי שראיתי את החיים שלה (ושוב היא מצידה מאושרת וממליצה כל הזמן על בחור אברך) אני לא מעוניינת בחיים כאלה. חיי האברכות מפחידים אותי. אני רוצה בחור שלומד תורה, אבל כבר פעמיים הציעו לי אברך שרוצה להיות אברך כל יום כל היום, בלי עבודות מזדמנות בלי כלום. ויצא לעבוד ברגע שיהיה קשה (חייבים לחכות לרגע הקריסה?). ואני מרגישה מחנק. אני לא רואה את עצמי חיה כשאני לבד מפרנסת. זה לא רק עניין של כסף, ברור לי שגם זוג ששניהם עובדים צריכים ברכה כדי שיהיה כסף. אני מרגישה שיש כאן עניין של אחריות מינימלית כלפי האישה וכלפי הילדים. שד’ יסלח לי ואולי זה נורא לומר את זה, אבל אני לא יכולה להעריך אברך (בתור בעלי) שתלוי במימון של ההורים שלו ובפרנסה של אשתו. לעומת זאת, אני מעריכה מאוד את הבחור שחוזר מהעבודה ולמרות שהוא עייף הוא לא מוותר על הלימוד שלו, זאת התורה המתוקה ביותר בעיניי. היא מוערכת, ומחכים לה ומתגעגעים אליה ונבנים ומתמלאים ממנה, כי לפני ואחרי הוא בעולם בחוץ ונשאר תורני בזכותה. אני לא רוצה להיות אישה שבעלה נתמך בה. אני רוצה שבעלי יהיה המשענת שלי גם מבחינה תורנית וגם מבחינה כלכלית. מבחינתי, שיעבוד פעם בשבוע בעבודה זעירה (בשנים הראשונות של הנישואים), העיקר שיעבוד שאני לא ארגיש לבד בזה, שאני אראה שבעלי מבין את האחריות הזאת ומבין מה זאת עבודה. שאני אדע שיש לי על מי לסמוך (יש כאן בעיה אמונית?), ש"כאב הראש" הזה הוא לא רק שלי אלא בעיקר שלו. קשה לי לשמוע שנתלים על ההורים. גם אם ההורים שלי יכולים לעזור, למה? למה להסתמך עליהם? הם מבוגרים, הם כבר חינכו אותי ונתנו לי הכול. אם אני מתחתנת זה לא אומר שאני מספיק בוגרת וגדולה לעמוד לבד יחד עם בעלי? אני חיה בבית לא עשיר וגם לא קרוב לזה אבל מעולם לא חסר לי דבר, אני לא מצפה לחיים כאלה, אבל מפחיד אותי לחיות בעניות, בדלות. יש חסידים שחיים מפת לחם, ואשריהם, זקוקים להם בעולם. אבל אני לא רואה אותי חלק מהם, אני לא רואה בכך הוראת הכלל או אידיאל של עם ישראל (אולי אני טועה). כואב לי לשמוע מאנשים שמבחינתם האברך "שווה" יותר מהחקלאי או מהרופא. שניהם מקיימים את התורה ומקפידים על ההלכה, וכל אחד ממלא את תפקידו בעולם. נכון, יש הרבה יותר כבוד לתלמיד חכם, וברור שצריכים תלמידי חכמים. אבל אני מרגישה שאני לא שם. שאין לי את המסוגלות לקחת על עצמי את עול הפרנסה, הבית והילדים. הבעל נברא לזה, הוא מצווה לפרנס (וגם נענש "בזעת אפך..") וללמוד תורה, זה לא אומר בהכרח שיכול גם לעמוד בהוראה הזו, שיש לו את הכוח והמסוגלות לכך? אני לעומת זה מחויבת לחנך ולטפל בבית ואני רוצה בזה ויש לי את היכולת. למה אני צריכה לעשות משהו שאני מרגישה שאני לא שם. ומצד שני כשמציעים לי בחור שלומד מחשבים למשל, קשה הרבה יותר לדעת מה הרמה התורנית שלו, ולהבין למה בדיוק יצא לעבוד. בחורים אברכים מגיעים עם "תעודת כשרות". אז אפשר להגיד, תצאי עם בחור שבשנים הראשונות לומד בישיבה ותוך כדי עובד בעבודות מזדמנות ואח"כ יצא לשוק העבודה (וכמובן שגם אם יעבוד יותר זמן משילמד, היום שלו יסבוב סביב הלימוד). קשה למצוא בחור כזה, והרבה פעמים כשאני אומרת את הדעה הזו אני נתפסת כחומרית ופחות תורנית. אני לא רוצה לרדת ברמה התורנית שלי אני לא רוצה בחור שמחפף במצוות. אבל לפי ההצעות אני מרגישה שזה הולך במגמה מסוימת שכל מי שהוא תורני חייב להיות אברך, ומי שלא אברך הוא לא תורני מספיק. אני רוצה למלא את תפקידי בעולם, אני רוצה להיות יהודיה טובה, לעשות את הדבר הטוב ביותר והנכון ביותר שד’ דורש ממני. אני חוששת שזה ישמע גאוותני, אבל אני חייבת לומר כל מה שיושב לי על הלב. אני רגילה להיות הבחורה הדוסית, החכמה, להיות ה-, כמעט בכל חברה בה אני נמצאת. ואני חוששת שהתסכול הגדול שלי נובע מזה שבנושא הזה, של תפקיד בעולם, אני לא הכי הכי. ושאני חוטאת בגאווה. אולי הפחד שלי להיות תלויה באחרים הוא גם מגיע מגאווה, הקושי לקבל. אבל באמת קשה לי לחיות בתחושה של מתנות בשר ודם. ובקיצור, האם זה שאני לא רואה את עצמי עם בעל אברך אומר שאני פחות טובה/ראויה/צדיקה/תורנית? תודה רבה על הזמן היקר.

שלום רב: לא כתוב בשום מקום שאדם חייב להכניס את עצמו לניסיון של עניות. גם עשירות זה נסיון וגם עניות זה ניסיון. מה שיש מיוחדים שמוכנים להתנהג במנהג חסידות ולמסור את הנפש בשביל ללמוד תורה אין זה המדרגה הרגילה והטבעית. רגיל אנ לומר שאם העניות פוגעת בשמחת החיים אזי אין להכנס לנסיון שיפגע במידות הטובות. לכן עצם החששות שלך הם חששות הוגנים. במקרים רבים בנות כמותך שאומרות את הדברים בכנות הן באמת ובתמים מחוברות יותר אל הטוב מאשר בנות שמכריזות הכרזות ללא אחריות וללא כיסוי. העיקר הוא הכוונה לשם שמים. אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון ליבו לשמים. אני בל אופן מציע לך שלא לקבוע מסמרות בנוגע למה עושה חתנך לעתיד. לא מתחתנים עם הכסף של החתן וגם לא עם העיסוק שלו. מתחתנים עם האישיות של האדם אישיות שהמידות שלה מוטעות בך אמון שיחד תוכלו לעשות את הדבר הכי נפלא שאנו יכולים לעשות שזה הקמת משפחה. לפעמים האישיות הטבעיות והפשטות של אברך יכולים לנטוע בך ביטחון יותר מאשר איש תורה ועובדה שאין לו את המאור הפנים והשמחה של האברך. טוב שאת אומרת בכנות את רצונותייך כך שניתן להציע לך מה שמתאים לך. בהצלחה