האם מותר לומר דברי קדושה כשאדם שומע את אמו שרה?

לשואל, שלום! הדבר מותר. לכאורה יש לאסור זאת על פי השולחן ערוך (או"ח סי' עה ס"ג): "יש ליזהר משמיעת קול זמר אשה בשעת קריאת שמע", והוסיף הרמ"א: "ואפילו באשתו". כלומר, גם קול שירה של אישה שאין איסור בשמיעתה - אין לשומעו בשעת קריאת שמע, כדוגמה לדברי תורה וקדושה בכלל. אלא שהרמ"א ממשיך מיד: "אבל קול הרגיל בו אינו ערווה". מה פירושו של "קול הרגיל" ומה היחס בין היתר זה לבין האיסור בקול אשתו? יש מפרשים ש"קול הרגיל בו" הוא קול של דיבור רגיל שאינו של שירה (עיין אליה רבה סי' עה סק"ה, ובמאירי ברכות כד ע"א). אך יש מפרשים שהכוונה גם לקול שירה שהורגל בו (עיין בספר ברכת ה' לר"מ הלוי זצ"ל, פ"ז סט"ו והערה 64, מקורות לכך, ויש להוסיף עליהם את דברי האדר"ת בשו"ת עובר אורח סי' קי, עיין שם). אם כן, ובהנחה שהתרגלת מילדות לשמוע את אמך שרה, אין בשירתה משום "קול באישה" עבורך. לפי זה צריך לומר שהאיסור שכתב הרמ"א לגבי אשתו הוא אמירה עקרונית, או הלכה למעשה רק לתחילת חיי הנישואין, או באופן אחר שבו האיש טרם התרגל לשמוע את שירת אשתו. יש על כך דיון בפוסקים לגבי שירה משפחתית בשולחן שבת, בהנחה שזמירות השבת נחשבות כדבר שבקדושה. ב'תשובות והנהגות' (ח"ה סי' עד) הביא דעות לכאן ולכאן, ובין השאר עדות על המנהג בבית החתם סופר להקל בזה. מבין המתירים, יש שהתירו משום שזהו "קול הרגיל" (כך הביא שם בשם הרב ישראל יעקב פישר זצ"ל), ויש שהתירו מסברה מחודשת, שזמירות שבת ואפילו שירת "אשת חיל" אינן ממש כדברי תורה לעניין זה (הגרש"ז אוירבך, הליכות שלמה עמ' רמג הערה כא; אך בהערה כ כתב שגם בקריאת התורה בטעמים אין איסור 'קול באישה' בפני משפחתה, וכדברי האדר"ת הנ"ל, וצ"ע). נוסף על כך שני צדדים להיתר: האחד: יש קולא שכתב בעל 'דברי חפץ' (לרבי אהרן די טולידו, דף קיג) בעניין 'קול באישה', הובאה בקיצור רב בשדי חמד (אות ק כלל מב), והיא שכאשר אישה שרה לעצמה בביתה ולא במטרה להשמיע לאיש, וגם הוא לא מתכוון לשמוע אותה, אין בכך משום 'קול באישה', אפילו לעניין קריאת שמע. ובלשונו: "אינו אסור אלא בקול דאיכא קירוב דעת, כמו שאלת שלום והשבת שלום, או קול זמר כשהוא ערב, ומכוין ליהנות ממנה בשמעה את קולה. אבל כשהיא שוררת בביתה להניק את בנה כדי להרדימו ופועה לילד - לית ביה משום ערוה ואף לקריאת שמע" (רבים מצטטים אותו רק על סמך המובאה הקצרה בשדי חמד, ולכן יש שהבינו שכוונתו להתיר גם שמיעה מכוונת של אישה השרה שירי קודש, אך מעיון בכל מהלך דבריו מתבררת כוונתו לאשורה). אם כן, מכיוון שאמך שרה בביתה ולעצמה, ואתה עוסק בשלך - אין בכך איסור. היתר זה, כוחו יפה גם למי שמתארח בבית של זרים ובעלת הבית שרה לעצמה. השני, שעיקר הדין של "קול באישה" בהקשר של דברים שבקדושה שנוי במחלוקת. הרא"ש והרמב"ם, כפי שביאר הבית יוסף (סי' עה), סוברים שעניין "קול באישה" לא נאמר לגבי אמירת דבר שבקדושה, אלא רק לעניין איסור שמיעתו מנשים האסורות עליך, ולעניין זה ברור שקול של אמא מותר (ועיין שו"ע אבן העזר סי' כא ס"ז). הבית יוסף שם נוקט מעיקר הדין כרמב"ם והרא"ש, אך למעשה אסר לכתחילה (בלשונו בבית יוסף: "טוב ליזהר לכתחילה", ובשו"ע ס"ג: "יש ליזהר"), ואילו הרמ"א (בדרכי משה שם) סובר שיש להתחשב מעיקר הדין בשיטת הראשונים האוסרים. מכל מקום, כאשר האיסור מסופק ניתן לצרף סברה זו.