במסכת שבת דף יז. כתוב על אחד משמונה עשר הדברים שנחלקו ב"ה וב"ש בו ביום, הוא "הבוצר לגת" לאחר הסוגיה, שואלת הגמרא "מאי טעמא" (מאיזה טעם ראו לגזור הכשר על הענבים למרות שהמיץ לא יצא לרצון הבוצר) ואז הגמרא נותנת טעמים ותשובות לשאלה זו! שאלה: הרי מכח טעמים אלה, כמו למשל "שמא יבצרנו בקופות טמאות", היו אכן יכולים לגזור גם על הזיתים הכשר! אם כן, מדוע לא גזרו גם על הזיתים מכח טעמים אלו?

שלום התוס' (ד"ה גוזרני) מבאר את ההבדל בין זיתים לענבים ומתוך כך מדוע אין סיבה לגזור על המסיקה. "דמוהל היוצא מהם לא חשיב משקה". המיץ היוצא מן הזיתים בשעת המסיקה הינו רק מוהל מימי, ואינו נחשב לשמן לענין הכשר טומאה. ומה שלמדנו ש"מוהל השמן כשמן י"ל דהיינו במוהל היוצא לאחר אציצה לאחר שעמדו בכומר ב' ימים או ג'". רק לאחר אציצה = אחסון הזיתים לשם הכנתם לכתישה, יכול לזוב מהם מוהל סמיך יותר הנחשב לשמן. יום טוב