האם גזירות דרבנן תקפות להיום? ועוד

שאלה:
האם גזירות דרבנן שלא נלמדו מהתורה (כמו יחוד, שמירת נגיעה, צניעות, מוקצה וכד’) תקפות להיום (ובכלל)?
הרי חכמים גזרו אותם פעם בהתאם לתקופתם, לא כך?
אם הגזירות האלו אכן תקפות, מה עם איסור "בל תוסיף"?
בנוסף, איך הליכה לצבא והשתתפות בפעילויות הצבאיות השונות זה דבר אפשרי מבחינה הלכתית שכן לפי ההלכה "אסור לשבת ביחד בנים ובנות", "אין ממנין אפילו אדם נאמן וכשר להיות שומר בחצר שיש בו נשים" וכו’...
כמוכן, איך לימוד מעורב באוניברסיטה אפשרי מבחינה הלכתית? הרי השולחן ערוך בפירוש מציג גדרים מאד ברורים שאסור לעבור אותם (כמו איסורי ייחוד ועריות)?
אשמח לקבל תשובות.

תשובה:
שלום וברכה,
כדי לבטל איסורי דרבנן יש צורך בבית דין הגדול בחכמה ומנין מבית הדין שגזר את הגזירות. היו לכך אכן כמה תקדימים, כמובא למשל בתחילת מסכת ביצה. כמו כן, יש גזירות מסוימות שניתן לבטלן גם על ידי בית דין שאינו גדול בחכמה ובמנין, וכן יש גזירות שמלכתחילה מותנות בכך שהטעם שלהן עדיין רלוונטי. פרטי הדברים דורשים אריכות ולא כאן המקום, ניתן לעיין למשל ברמב"ם תחילת הלכות ממרים.
השאלה מדוע הגזירות אינן בכלל בל תוסיף היא שאלה מצויינת, והיא נכונה בין אם הגזירות היו לשעתן ובין אם לנצח. עסקו בכך הראשונים ואציין שתי שיטות מרכזיות – הרמב"ם פירש שאיסור בל תוסיף קיים רק כאשר התוספת מוצגת כדין דאורייתא, אך כאשר החכמים עצמם אומרים שהגזירה מדרבנן – אין בכך משום 'בל תוסיף'. וריה"ל כתב שאיסור בל תוסיף קיים רק לאדם פרטי, אך לא לסנהדרין - שהרי התורה עצמה ציותה אותה 'עשו משמרת למשמרתי' וממילא גזירותיהם אינן בכלל תוספת חיצונית לתורה.
לגבי עירוב בנים ובנות – התשובה לכך מורכבת מצדדים שונים, הן הנוגעים להלכה והן הנוגעים למציאות, ואין בידי להאריך כאן בכולם. אזכיר רק מספר נקודות:
א. השאלה יוצאת מנקודת הנחה שאין אפשרות ללכת לצבא או ללמוד באוניברסיטה בלי לעבור איסור, אבל המציאות אינה כך, ויש בצבא מסגרות שונות המותאמות לאוכלוסיות שונות. כמובן שהכל צריך להיעשות על פי ההלכה.
ב. אין בהלכה איסור 'לשבת יחד בנים ובנות', וכך למשל קרבן הפסח נאכל 'חבורות חבורות', ללא הפרדה בין נשים לגברים (רק על כלה נאמר במשנה שהסבה פניה, מכאן ששאר המסובים לא). יחד עם זאת, ודאי שלפי ההלכה יש לעשות הכל כדי להימנע מלבוא לידי איסור (שולחן ערוך אבן העזר סימן כא), והרבה פעמים נכון שלא לשבת יחד.
ג. כאמור, אין בידי להתייחס כאן לכל השיקולים לכאן ולכאן. אזכיר רק עיקרון חשוב אחד העולה מדברי הגמרא (בבא בתרא נז ב), שם נאמר שאם אדם צריך ללכת דרך הנהר שבו מכבסות הנשים, ואין דרך אחרת - ניתן ללכת שם, ומידת חסידות היא להטות את העיניים לצד אחר. אם כן, ודאי שיש הרחקות בין נשים לגברים שהם איסור גמור שאינם תלויים כמובן בשאלה אם יש דרך אחרת או לא, אך אך יש גם סוגי הרחקות שרלוונטיות רק כשאין אפשרות אחרת.
כתבתי רק מספר נקודות הנוגעות לרמה העקרונית (וכמובן לא מיציתי אותה). ברמה האישית על כל אדם לשקול מכלול של שיקולים הקשורים הן לאישיותו, הן למקום אליו הוא שוקל ללכת, הן למידת הצורך וכו'. וכדאי להתייעץ בכך עם תלמיד חכם ירא שמים המכיר את השואל.

הרב יעקב כהן