- הלכה
- מחשבים ואינטרנט
- תורה, מחשבה ומוסר
- הדרכות לבעלי תשובה
3399
שאלה
נפלתי באינטרנט, נפלתי, נפלתי. אני סמרטוט. איך אחזור לישיבה?
תשובה
תשובה:
אתה לא לבד. לאחר בין הזמנים אני שומע את הכאב הזה מרבים וטובים. ומה אני אומר להם? קודם כל, עצם ההרגשה של הנפילה היא חשובה והיא המבטיחה שאתם חיים ונלחמים. המצב הנוראי באמת הוא כשאדם נופל וכלל לא מרגיש נפילה. כל עוד אדם מתבייש מעצמו ומרגיש שנפל זהו סימן שנשמתו הטהורה נוכחת בחייו.
אבל אני מניח שאתה לא מרגיש את הנשמה שלך בעת הזאת אלא דווקא את הצד הנמוך שבך. יצר הרע מצליח לקחת אותך למקום שאתה אומר לעצמך הינה אני דומה לגוי , הנפש הבהמית היא המנהיגה שלי. אולם גם אתה יודע שהדברים הם לא שחור לבן אתה יודע שאתה גם וגם. האם אתה הנער החלש הנפול או אתה הנער שרוצה לעשות טוב מתאמץ לעשות את רצון ה' מקיים מצוות רבות, לומד טוב בבן אדם לחברו ובבן אדם למקום. אתה ככל אדם מחפש זהות וחשוב לך להגדיר לעצמך מי אתה ? האם אתה צדיק או רשע?אתה מסתכל על עצמך בראי ושואל מי אני? במיוחד זה קשה לך משום שאתה מרגיש שיש לך סוד. כ-ו-ל-ם חושבים שאני צדיק גמור והנה בסתר אני נופל. כולם צדיקים ורק אני חלש.
אז קודם כל לגבי ההרגשה שלך שכולם חושבים עליך ושרק לך זה קורה אז קודם כל אל תחשוב שכולם חושבים עליך.. כולם יודעים שיש לכל אדם דברים חזקים וטובים ויש דברים חלשים. כולנו יודעים שהאדם לפעמים שונא ולא אוהב, אדם מקנא וכו'. אדם עושה דברים כדי שיחשיבו אותו ויכבדו אותו. וכי המידות האלו הם פחות מגלות רע מאשר יצר התאוה. מדוע לגבי יצר הקנאה והכבוד אנו יודעים שזו עבודת חיים עבודת שנים לזכך את היצר הזה ואילו בנוגע לתאוה לעריות זה נראה לנו דבר שרק אצלי זה קורה. כשם שהקנאה והתאוה נוגעת לכל אחד . כשם שביצרים אלו אנו כל החיים הולכים ועובדים עליהם ומשתדלים להתנקות מהם כך גם בנוגע ליצר התאוה. הסוד הזה שיש בך שרק אתה ... הוא טעות אופטית. כל אדם יודע את נגעי עצמו ולא יודע את נגעי חברו. ב"ה שזה כך. זהו חסד ומתנה משמים שזה כך. אדם לא יכול לדעת האם אצל מי שלידו ההתמודדות היא קלה יותר או קשה האם הוא נופל בנפילה מסוג זה או אחר.
ההבדל בין הקנאה והכבוד לתאוה במיוחד לעריות היא שבקנאה ובכבוד האדם משתמש בכוחות האנושיים שבו בכוחות הנעלים שבו ואילו בתאוה האדם מעורר את הצד הבהמי את הצד הנמוך שבו. אולם בהערך האבסולוטי מי אמר שנפילה בגאווה היא פחות חמורה מנפילה בתאווה.
ההרגשה שאתה נמצא בה כפי שהגדרתה לעצמך אני סמרטוט אינה מדויקת בלשון המעטה אולם אתה משתמש בה לפחות בכדי שיהיה לך שפלות רוח וענווה. אז זה כבר רווח ראשון מהנפילה.
אני מניח ש"הסוד" שאתה חושב שיש לך גם מסבך אותך בהרגשה שאתה לא אדם אמיתי, שאתה כאדם מעמיד פנים של "צדיק" ובאמת אתה לא כזה. אז אתה צריך להרגע. כל מי שמבין בנפש האדם , כל מי שמבין בנפש האדם גם מתוך מה שעבר עליו וגם מתוך מה שהוא נפגש עם נפשות של אחרים יודע את הפער בין מה שנראה בחוץ לבין הנגעים וההתמודדויות שיש לכל אדם גם בנושא העריות.
הגמ' מביאה סיפור מופלא על רב עמרם שהיו בביתו נשים שבויות והוא כדי להנצל מלהכשל איתם כשראה שעומד להכשל התחיל לצעוק "נורא בבית רב עמרם" כלומר אש בבית רב עמרם. וכך ניצל מלהתדרדר למעשה עבירה. באו תלמידיו ואמרו לו ביישתנו. כיצד אתה מפרסם את התאוות שלך. אמר להם רב עמרם: מוטב שנתבייש בעולם הזה ולא נתבייש בעולם הבא. הגמ' כאן ראישת מלמדת אותנו שזה הטבע האנושי זה מה שקורה בדרך כלל שאדם מתבייש ולא מגלה כלפי חוץ את יצריו. הגמ' גם מביאה את סיפורו של רב עמרם כדי לעורר בנו כוח על טבעי שמכוחו האדם אפילו מספר על נגעיו וכך יכול להנצל.
אז באמת מי אתה?
מחד ההרגשה שלך בעת הזאת אורמת "אני סמרטוט" . את ההרגשה הזאת קשה לקחת לך מפני שהיא ממש נוכחת בתוכך . אף אחד לא "ימרח אותך" כי כך אתה מרגיש.
אתה הולך לרבנים ולחכמים והם אומרים לך אתה צדיק. עמך כולם צדיקים. כל אחד מישראל רצונו לעשות טוב. הקב"ה דן אותנו לא לפי הרגע אלא לפי הרצון הבסיסי שבנו. מידה טובה גדולה ממידת פורענות. החשבון הוא אחד לחמישים. על עבירה אחת שאדם עושה אם אתה עושה מצווה אחת הכוח של המצווה היא פי חמישים מאשר העבירה. הסגולה הפנימית שיש בנו מעצם היותנו ישראל מעצימה את הצד הטוב שבנו.
אז מי באמת צודק אתה או הרבנים?
התשובה היא שהרבנים צודקים. אם נצייר את האדם בצבעים אז אדם הוא לא שחור כולו ולא לבן כולו [מלבד ביום הכיפורים שאנו זוכים להלבין את חטאנו ובזמן המקדש כשנמצאים בירושלים והבית הקדוש מלבין את כל חטאי ישראל] האדם הוא ורוד כלומר רובו טוב. מה מונע מאיתנו להרגיש זאת? כך סדר הדברים שהקב"ה ברא בנו נפש טבעית שהיא בתחילתה מושכת אותנו להדבק בנפש הבהמית שבנו. זאת הקב"ה נותן לנו במתנה. את הצד הטבעי הקב"ה לא השאיר לבחירה החופשית של האדם. הקב"ה לא השאיר את ההחלטה האם אדם ינשם או יאכל וכו'. זה מסוכן להשאיר זאת ביד האדם. הקב"ה ברא בנו טבע שמושך אותנו לעשות את כל הפעולות הטבעיות האלו. פעולות אלו הם מצויות בנו בפועל עוד לפני שיש בנו דעת וחכמה. אנו רגילים להמשך אליהם גם לא מתוך כוונות עליונות. הקב"ה גם נטע בנו נשמה. אולם כדי לאפשר את הבחירה החופשית הקב"ה לא נטע בנו את הנשמה כטבע שנמצא בנו בפועל שהרי אז הנשמה היתה בקלות רבה מכריעה ומנצחת את כל הכוחות האחרים והיתה בטלה הבחירה החופשית. הקב"ה נטע בנו נשמה שהיא נמצאת בנו רק "בכוח". על יד לימודנו מידתונו ומעשיו הטובים הנשמה היא תלך ותהיה יותר נוכחת בחיים שלנו בפועל. כל עוד שאנו חיים כאן בעולם הזה הנוכחות של הגוף והנפש הבהמית גורמת לכך שמאד קשה להרגיש את אור הנשמה. לחוש את הנשמה והרוח שבנו זה לא דבר קל זה דורש מאיתנו מאמץ גדול. אולם זה לא אומר שהנשמה לא נוכחת בנו. היא כל הזמן מרחפת ונמצאת בנו הרבה יותר מאשר הגוף שנמצא בנו באופן זמני לחיי העולם הזה. המציאות הנצחית של הנשמה שבנו היא הרבה מזוהה עם אישיותנו מאשר הגוף שהאישיות שלנו נמצא בו.
זוהי ההסברה לפער בין מה שאתה מרגיש לבין מה שהרבנים מדברים. במיוחד בעת הנפילה כשנתת לנפש הבהמית להיות מאד נוכחת בחיים אתה מרגיש שנהפכת לנפש בהמית שגירשת את הנשמה הטהורה שבך. אולם הרבנים אומרים לך שזה לא כל כך פשוט לנצח את הנשמה את הרוח שבך. הקב"ה לא ברא אותנו בצורה שאנו יכולים כל כך בקלות לקלקל. גם כדי לקלקל צריך המון מאמץ המון פעולות חוזרות ונשנות שלא נותנות כלל לנשמה להציץ בנו. כשאתה מתחרט על הנפילה הינה הנשמה כבר מתחילה להופיע בך.
הדרך שהיא עדיפה על הדיון הזה של מי אתה זו דרכו של הרמ' בהלכות תשובה. הרמב"ם מבקש מכולנו להריגש בינוני. כלל לא משנה מה עשית תרגיש שאתה בינוני. הכיצד? וכי ניתן לחשוב שהגר"א יחשוב על עצמו כמו שיהודי שנופל וגונב הרי זה לא אמיתי.
הסברת הדברים שהרמ' קורא לנו לחשוב אל עצמנו לא במושגים מי אני. לבינוני אין זהות. מי אני זה כלל לא נושא העיסוק שלנו. האדם ישאיר שאלה זו לקב"ה הוא כבר ידון אותנו ויקבע מי אנחנו. חבל לבזבז אנרגיות וכוחות בנושא זה. האדם צריך לזכור שהוא אדם שנמצא בתנועה. כל אדם בין הצדיק העליון ובין הרשע נמצא במצב של שתי תנועות. לפעמים אדם נע כלפי מעלה ולפעמים נע כפי מטה. כיצד ירגיש האדם האם הוא בכיוון של הוא למעלה או למטה. על כך אומר לנו הרמב"ם שאדם תמיד יזכור שככל אדם בכל רגע אתה נמצא בתנועה. מה שהיתה לפני רגע זה לא משנה. לא חשוב אם לפני רגע אתה היתה בתנועה כלפי מעלה או הייתה בתנועה כלפי מטה. אתה צריך להרגיש בינוני כלומר אדם יש לו משימה שאותה הוא צריך ברגע זה לבצע . אתה צריך לזכור ששום דבר לא ימנע ממך מלהכשל ושום דבר לא ימנע ממך להצליח חוץ ממך. אל תבטח במה שלפני רגע היתה למעלה מפני שאתה צריך להפעיל עוד בחירה טובה כדי שגם הרגע הבא יהיה כלפי מעלה. ואל תתיאש מכך שלפני רגע היתה למטה כי עתה יש רגע חדש שבידך לשנות את כיוון התנועה.
אז הדבר הכי חשוב הוא להלחם. כל עוד שאתה נלחם זה סימן שאתה חיי. במלחמה יש גם נצחונות וגם הפסדים. הדרך להצליח במלחמה היא להמשיך להלחם ולהיות בקרב. הסימן למלחמה היא כשיש התמודדויות. רק בעולם הבא אין התמודדויות. בעולם הזה אנו מלאים התמודדויות ולא צריך לחשוש ולהצטער כשאנו מגלים את ההתמודדויות האלו. גילית נפילה שלך, גילית עוד התמודדות שבשבילה נוצרת. בעולם שלנו אין רק עליות. יש עליות ויש לפעמים ירידות. המשימה שלנו שיהיו יותר עליות מירידות.
אז מה עושים אחרי שיש נפילה?
עושים תשובה. יש את הלכות תשובה שנכונים בכל נפילה. יש הדרכות מיוחדות לנפילה בעריות.
הדבר הראשון הוא להתוודות. היתה נפילה לא להסיח ממנה את הדעת לשים לב שנפלתה. אדם צריך לעמוד מול אלוקיו מול עצמו ולומר וידוי. אני מודה ומודע לכך שנפלתי . אפילו שבשעת החטא היה לי "כיף" עכשיו לאחר החטא אני מודע שזה פוגע. פוגע בהופעת מלכות ה' בעולם , פוגע בי ואני מקבל על עצמי להצייר לעצמי שהעבירה אינה דבר טוב ונורמאלי. אני מרגיש את הנפילה. מכיון שהדבר נאמר לפני ה' אנו גם מקבלים תמיד מהקב"ה את הכוח להאמין שניתן לחיות אחרת שניתן שלא ליפול.
החלק השני של הווידוי זה להתחיל מחדש. ההתחלה מחדש אומרת שלאחר הווידוי אדם צריך להרגיש שהחטא מאחריו להרגיש שהחטא נמחל לו. הוא יכול לשכוח את החטא מפני שהוא כבר טיפל בו. אם אדם אחרי הווידוי עדיין לא מרגיש את זה שהוא יכול לעזוב את החטא מפני שזה לא נמחל לו אז יתוודה שוב. כביטוי להתחלה מחדש ניתן ללכת למקווה ולטבול במים טבעיים וטהורים.
אחד מהציורים שמקשים עלינו את הציור של המחילה והתשובה זה המחשה על כך של אחטא ואשוב. האדם מרגיש שהוא לא עוזב את החטא מפני שהוא לא רואה כיצד בעוד שבוע הוא לא שוב יפול.
כאן צריך להבהיר שתשובה אינה אומרת שלעולם לא תחטא [ נכון שהרמב"ם כותב בלשון הווידוי"ולעולם לא אשוב לחטא זה" כוונתו שכך יש לומר, וכן יש לשים לב שהרמ' מדבר שם על "תשובה גמורה"] הכוונה היא שעתה בעת הזאת אני לא חוטא ומקבל על עצמי למשוך מצב זה כמה שאוכל. מה שאדם יודע שיהיו עוד נפילות זה משום שאנו עדיין בעולם הזה ויהיה עוד מאבקים ומלחמות. אולם השאיפה שלנו היא שהמאבקים הבאים יהיו עם נצחונות יותר גדולים. העיקר הוא שאדם יתקדם. אם אדם נפל וכשנפל הוא שהה בחטא שלשה ימים ועתה הוא לא יגיע לחטא בשהיה כזאת אל פחותה זה אומר שאדם התקדם. בכל אופן גם אם אדם בהמשך חייו הוא יפול אין זה מכחיש את מהלך התשובה של האדם.
לפעמים הוידוי החד פעמי הוא מספיק. נפלתי התודתי וקמתי. הנפילות אינם שכיחות ואין קשר בין נפילה לנפילה. אולם לפעמים הוידוי לא מספיק ויש צורך בהמשך חשבון נפש. כשאדם רואה שנפילה חוזרת יש לעשות חשבון נפש ממושך ולא רק מקומי. לשים לב לאורך זמן מתי הנפילה באיזה תדירות באיזה מקום ואם יש התקדמות. התקדמות היא בדיקה האם התדירות של הנפילה הולכת ופוחתת . כל פעם אדם לקוח על עצמו עוד זמן ומקום שבו הוא מקבל על עצמו בשום אופן לא ליפול. וידוי הוא לא רק אמירה קצרה של הזכרת החטא ווידוי אלא הוא יכול להיות סיפור. ביום זה וזה היה כך וכך. הקבלה לעתיד גם יכולה להיות מפורטת יותר. כשאני אהיה במקום הזה האו בזמן זה אני לא אכנס או אעשה כך וכך.
הדברים שמיוחדים לענין נפילות בנושא בעריות נוגע לסור מרע ולעשה טוב.
העשה טוב:
העצה שכתבו בספרים זה עמל תורה. הרהורי עריות באות בלב שהוא ריק מחכמה ולכן העשה טוב הוא למלא את החיים בתורה במצוות וברדיפה לעשות טוב. עיצה זה טובה למי שנמצא למשל בישיבה גבוה או שחייו בנויים בצורה כזאת שאין לו פנאי ואין לו "זמן מת". אולם לא כולם חיים בדרך זו. כאן העיצה היא להתרגל להרהר במצווה במקום הרהורי העבירה. מה כוונתנו?
בעריות לפני שאדם עושה את העבירה האדם נמשך לעשות אותה. בשעת העבירה האדם נהנה מהעבירה והוא נמצא שם. יש גם הרהורי עבירה לאחר העבירה כשאדם נזכר בהנאות של העבירה. מלבד זאת יש הרהורי עבירה שנוגעת למה שאדם אומר לעצמו אני חלש וכבר בלאו הכי אני לא אהיה צדיק אז אני לפחות אהנה מהכאן והעכשיו בחינת עבירה גוררת עבירה.
אנו צריכם לפתח בתוכנו הרהורי מצווה. לא מספיק ללמוד ולקיים מצוות צריך לפתח את ההרהורי המצווה שסביב עשיתנו הטובה. אדם לפני שעושה מצווה יחשוב כמה הוא צריך להמשך לעשות את המצווה . הוא יפתח תאווה לקיים את המצווה . גם יחשוב על הזכות להיות אדם מישראל ולעבוד את ה'. [ברכת "העבודה" היא חלק מברכות ההודאה] אדם יחשוב איך המצווה תעשה לו טוב. ידבר על כך עם חבירו , יכין את עצמו וכ'. בזמן עשיית המצווה אדם ינשום את המצווה. ירגיש כמה תענוג שיש בכך שהוא עטוף במצווה. כך גם ודאי גם בשעה שהוא לומד. כך בשעה שהוא מתפלל יזכור את דברי הכוזרי ששעת התפלה הוא פרי הזמן.
לאחר המצווה יהרהר כמה כוח הוא קיבל מהמצווה. כמה הוא יכול מכוח המצווה הזאת לעשות עוד מצווה. יאמין בכוח של הלימוד והמצווה . יהיה מכך שהוא זכה לכך.
מעבר למחשבות האישיות גם יש להתאמץ מבחינה חברתית ליצור חוויות סביב המצוות. הדלקת נרות חנוכה בציבור, ספירת העומר בציבור, קבלת שבת וכו'.[בציבור הלטאי הדבר נעשה סביב לימוד, בחסידות סביב לתפלה ודבקות בצדיק, ואנחנו ניקח זאת לכל דבר שבקדושה]
הסור מרע:
יש לזכור שעריות ליבו של האדם נמשכת אליהם מאד. חז"ל כבר אמרו "אין אפוטרופוס לעריות" וכוונתם שדרך ההתמודדות עם עריות אינה בדרך של התמודדות חזיתית אלא בדרך שלא סייגים ואי כניסה כלל להתמודדות חזיתית בנושא זה. "נדרים סייג לעריות". חכמים לא אמרו לאדם לך במקום שנשים שאינם צנועות נמצאות שם ותתגבר ואל תסתכל. אם יש לך ברירה אל תלך בדרך זו כלל. [רק כשאין ברירה ויש רק דרך אחת אדם יתפלל לפני שיוצא לדרך שלא יתורו עיניו וכך יצא לדרך] דרך הפעולה בעריות לא להגיע למצב של נסיונות. לכן אדם יחשוב מה המקומות המצבים שבהם הוא עלול לנפילה ומהם יברח ולא יכנס עליהם. אם אדם יודע שיש בביתו אינטרנט פרוץ ידבר עם הוריו ויבקש מהם לשים חסימה. אם אדם יודע כיצד לפרוץ את החסימה אז יגזור על עצמו איסור יחוד עם המחשב. יש לתחקר את המצבים השונים שהם מזמנים את הנפילות ומהם להמנע. אדם אומר לעצמו אני נכנס למחשב כדי לשמוע שירי קודש. משם הוא עובר לראות חדשות ומשם האצבע קלה על ההדק והוא עובר לראות דברים אסורים. אדם יקבל על עצמו שלא להכנס למקום שניתן להגיע משם לנפילות גם עם תחילתו בשירי קודש.
אם הסייגים הבסיסיים האלו לא מספיקים יש עצות נוספות כיצד להמנע והם מפורטות בתשובות אחרות.
בכל מקרה יש תמיד להעדיף את דרך העבודה של העשה טוב לעומת הסור מרע. רוב העיסוק שלנו צריך להיות בעשה טוב ולא בסור מרע בבחינת : "שמאל דוחה וימין מקרבת".
מעבר לכל מה שכתבנו למרות שאין דורשים בעריות בשלשה וענינים אלו טוב שישארו מוצנעים ואישיים כשמדברים כדי להוסיף טהרה וקדושה אין בכך חסרון. לכן בדרך כלל היכולת לדבר על כך עם מחנך עם הורים עם חבר טוב בדרך כלל מוסיף כוח ונותן העצמה לכל העבודה שבחשאי.
כל טוב וחזור לישיבה "באטרף" ולא כסמרטוט.