בס"ד שלום רב! אדם שהסיר את הט"ק לפני שנת צהריים ע"מ להחזירה מיד כשיקום: א. האם צריך לברך כשחוזר ולובשה? (שהסתפק בכך המשנ"ב) ב. האם זה משנה כמה זמן ישן (יותר או פחות מג’ שעות)? ג. האם יש הבדל במקרה בו הלך לישון בלי כוונה לזמן מסוים אלא התכוון שמסיר טליתו עד שיקום?

לשואל, שלום! מי שפשט את טליתו לשנת צהריים שהיא "שנת קבע" על מטתו, למשך כשעה או יותר - מסתבר שצריך לחזור ולברך עליה לאחר מכן, ואין זה משנה כמה שעות בדיוק ישן או התכוון לישון. אך אם התכוון רק לנוח קצת ונרדם לזמן ממושך מזה שתכנן - לא יברך שוב. הרחבה: כפי שציינת, המשנה ברורה (סי' ח סקמ"ב) הביא מחלוקת בעניין זה (בשער הציון ציין שמקורה בשיירי כנסת הגדולה בשם הר"מ מינץ, אך הוא בכנסת הגדולה, הגהות הטור סי' ח אות ו]. זו לשון המהר"ם מינץ סי' עח, שהוא מקור הדברים: "גם שמעתי מחשוב אחד שאמר שמה"ר איסרלן [ה'תרומת הדשן'] גם כן לאחר שינת צהרים מברך שנית על טלית קטן. וזה נראה לי ברכה יתירתה, הגם נהי דסבר דשינה הוי היסח הדעת, מכל מקום היה יכול לכסות בו בשעת שינה. וכן מנהגי, כשאני ישן שינת צהרים אני מכסה עלי הטלית קטן כדי שאיני צריך לברך, לסלק נפשי מכל הספיקות". מן הדברים משתמע שגם לדעת המהר"ם מינץ יש מקום לומר שהשינה בצהרים היא היסח הדעת, אלא שלדעתו עדיף מחמת הספק להתכסות בו כשמיכה בשעת השינה כדי להמנע מן הספק. אם כן, במקרה שלא עשה כך אלא פשט את הטלית קטן, נראה שגם הוא יודה שיש לברך, ועל כל פנים אין ספקו של המהר"ם מינץ מוציא מידי ודאו של התרומת הדשן. כמו כן משמע בשו"ע הרב (סי' ח סעיף ל): "הישן ביום, טוב שלא יסיר מעליו הטלית קטן לגמרי, רק שיתכסה בו בעת השינה, וכשלובשו אח"כ אין צריך ברכה כיון שלא הסיר ממנו לגמרי", שאם לא עשה כך - צריך לברך (אם כי מלשון המשנ"ב משמע שגם באופן זה עדיין הוא ספק). ומצאתי בס"ד שכך דקדק במהר"ם מינץ ובשו"ע הרב בספר 'שבות יצחק' (חלק ח עמ' רנד) ופסק בשם הרב אלישיב שמי שלא מתכסה בטלית קטן בשנת הצהריים יברך עליו בשנית. חיזוק לכך מדברי המשנ"ב בסי' קעח ס"ק מח, ששינת קבע על מטתו נחשבת כהיסח הדעת לעניין סעודה. אמנם לגבי ברכת התורה נהוג שלא לברך שוב אחרי שנת צהריים (אם כי דעת רוב הפוסקים שצריך לברך, עיין סי' מז סי"א ומשנ"ב ס"ק כה), אך הדבר נובע (כפי שמבואר בבית יוסף שם) מסברת רבנו תם שאפילו שנת לילה אינה הפסק, וכנראה זהו דין מיוחד כעין ברכות השחר, שמועילות לכל היום, ולא כמו ברכת המצוות רגילה שתלויה בהיסח הדעת (ועיין יביע אומר ח"ה או"ח סי' ו אות א, שמטעם זה כתב שמי שלמד תורה כל הלילה צריך לברך שוב בבוקר, ולדעתו אפילו החולקים על רבנו תם מודים בזה). לשאלותיך האחרונות, נראה ממקור הדברים במהר"ם מינץ שהדיון מתייחס לשינת קבע, וכפי שהוכיח בפסקי תשובות סי' ח הערה 214, ושינת עראי (לזמן קצר או בצורה לא מקובלת) אינה נחשבת היסח הדעת להצריך ברכה חדשה.