שאל את הרב

  • תורה, מחשבה ומוסר
  • איך וכמו מי לפסוק הלכה?

מתי אומרים ’ספק ברכות להקל’?

undefined

הרב עזריה אריאל

ט"ו סיון תשע"ה
שאלה
שלום! יש כלל בהלכה של ספק ברכות להקל, אך בפוסקים אנו מוצאים שהוא מאוד משתנה ביחס שהם נותנים לו. הרב עובדיה למשל מאוד לוקח את הכלל הזה וממש כל שיש שני פוסקים שאומרים שלא לברך אז הוא חושש לספק הוצאת שם שמים לבטלה. מצד שני המ"ב למשל גם רואה משמעות לכך אך לא מעט פעמים הוא מאפשר לברך בהסתמך על פוסקים גם כשיש מחלוקת. בדר"כ אני רואה את הפוסקים הספרדים יותר חוששים. רציתי לבקש מהרב להתייחס לנושא, כי בכל פעם שלומדים סוגיה הקשורה לנושא בסוף נתקלים בבעיה הזאת שיש מחלוקת ואז השאלה האם לחוש או לא. תודה רבה!
תשובה
לשואל, שלום! 1. הנושא רחב יריעה, ואריכות הדברים שלהלן היא לאמיתו של דבר קיצור נמרץ. לשאלתך הוקדשו ספרים שלמים, עיין בספר 'ילקוט יוסף - הברכה והלכותיה' עמ' קצ-שכח ובספר ברכת ה' (מאת הרב משה הלוי זצ"ל, ר"מ ישיבת כסא רחמים) חלק א עמ' נג-קי, והמעיין יראה שיש הבדלים ניכרים בין ספרים אלו. לענ"ד הקו שהוביל הרב עובדיה יוסף זצ"ל, בעקבות כמה מאחרוני הספרדים, הוא פיתוח והרחבה של המושג "ספק ברכות להקל" מעבר לשימושו המקורי בדברי הראשונים. בין רבותינו הראשונים משפט זה איננו רווח כל כך, וכאשר הייתה להם עמדה מסוימת בשאלה הלכתית בדרך כלל הם לא היססו לעמוד מאחורי הפסיקה שלהם בתורת ודאי ולא כספק. 2. בבית יוסף, שאסף את דעות הראשונים והשתדל להכריע ביניהן, יש שימוש יותר רחב בסב"ל בהשוואה לראשונים, אבל כפי הנראה כאשר היה ברור לו לאן נטיית הסוגיה הוא פסק לברך ולא חשש לדעה צדדית. בעניין זה יש סתירות לכאורה בבית יוסף: ראה סי' קסח ס"ו וסי' קעח ס"א, בהם הכריע לברך על פי שניים מתוך שלושת עמודי ההוראה, הרי"ף והרמב"ם והרא"ש, כדרכו בקודש וכפי שכתב בהקדמת הבית יוסף, ולאידך גיסא בסי' קנח ס"ד ובסי' רצט ס"י, העדיף שלא לברך למרות ששניים משלושת הנ"ל הורו לברך. לגבי נושאים שאין בהם דעה ברורה של שלושת גדולי הראשונים הנ"ל, אלא של חלקם או כלל לא, השתמש לפעמים בכלל זה, ולא באופן אחיד לגמרי: עיין למשל בב"י או"ח סי' רב על ברכת יין מבושל, שהלך לפי רוב הראשונים ומה שנראה מובן יותר מסברה, למרות שיש ראשונים שהורו שלא לברך בפה"ג; ולאידך גיסא בב"י או"ח סי' תקפט: "ולעניין הלכה... ומיהו טוב שלא לברך...". מסתבר שבכל סוגיה יש לדון לגופה, ואולי הסתמך בהכרעותיו גם על המנהג שהיה מקובל בימיו, למרות שלא הזכיר זאת. 3. בכמה פוסקים ספרדיים שאחרי הבית יוסף התקבלה יותר הגישה שלא לברך אפילו כשדעת רוב הפוסקים לברך (אך בברכת ה' עמ' עג: "ומכל מקום נראה שהסומך על רוב הפוסקים לברך אין מוחים בידו ואף רשאים לענות אחריו אמן"), ואפילו כשיש ספק ספיקא, אע"פ שבדרך כלל בכל התורה בספק ספיקא אין חוששים לאיסור תורה (דוגמה בולטת לגישה זו שלא לברך אפילו בספק ספיקא מצויה בשו"ת מכתם לדוד סי' ג, שהאריך להוכיח כשיטתו מהשו"ע וגדולי האחרונים, ולענ"ד יש להשיב על רוב ראיותיו, ואכמ"ל). לאידך גיסא, הפרי מגדים כתב שבספק ספיקא יש לברך, עיין בפתיחתו להלכות ברכות, אות ד, ובמשבצות זהב סי' תרמט סק"י. 4. ידוע הכלל שנקט בו הרב עובדיה, בעקבות כמה מאחרוני הספרדים, ש"אומרים סב"ל נגד מרן", כלומר, למרות הערצתו הרבה לפסקי השו"ע - יש לפסוק בספק ברכות שלא לברך אפילו במקומות שהשו"ע הורה לברך. עצם הכלל מלמד על שינוי המגמה: מדובר בנושאים שבהם השו"ע היה מודע לספק, והביא בבית יוסף גם את שיטת הראשונים שעל פיה אין לברך והכריע כנגדה לברך, ובכל זאת פסק הרב עובדיה שלא לברך (כגון בעניין שינוי מקום, עיין ילקוט יוסף סי' קעח ס"ז; ובאמת בילקו"י 'הברכה והלכותיה' עמ' שטו-שטז הביא מחלוקת בשאלה האם אומרים סב"ל כנגד מרן גם כאשר לאחרונים לא התחדשה שום דעה וסברה שלא הובאה בבית יוסף, ולא הכריע במחלוקת זו, אך נראה שהקו הכללי אצלו לומר סב"ל כנגד מרן גם באופן זה, ועיין גם 'חזון עובדיה - ברכות' עמ' רנט). על עניין זה של "סב"ל כנגד מרן" ראה מקורות רבים לכאן ולכאן ביביע אומר ח"ה או"ח סי' מב סק"ג, ועיין באריכות בילקוט יוסף או"ח סי' כב הערה ב, במחלוקתו עם ספר ברכת ה'. וראה בילקוט יוסף או"ח סי' קלז הערה י בשם אביו זצ"ל, "שמה שאמרו סב"ל כנגד מרן אין זה מעיקר הדין אלא חומרא בעלמא". וב'חזון עובדיה - ברכות' עמ' רנח, הורה שמי שנהג לברך כדעת השו"ע ואחר כך נודע לו שיש דעה חולקת רשאי להמשיך במנהגו. 5. אחד המקורות שהובאו לכלל זה ש"אומרים סב"ל כנגד מרן" הוא החיד"א בשו"ת חיים שאל (ח"ב סי' טו), וזה לשונו: "הן אמת דכתבנו בעניותנו במקומות אחרים, דכי פליגי רבנן בתראי על מרן ז"ל בענין ברכות, דמרן ז"ל סבר לברך והאחרונים פליגי עליה שלא לברך, העיקר לחוש בענין ברכה לסברת האחרונים ואין זה מברך, וכן קבלתי מרבותי ז"ל. אמנם מי שמברך כסברת מרן אין מוחין בידו, דקבלנו הוראות מרן". נראה לענ"ד מדברים אלו שההוראה שלא לברך לא נאמרה על כל מחלוקת כנגד מרן, אלא כאשר הדעה שלא לברך מקובלת באחרונים, ועיין גם בברכי יוסף סי' ז סק"ג ובמחזיק ברכה שם, שנראה שנקט שלא לברך (פעמיים אשר יצר, עיין שם) רק משום שהסברה נוטה לדעה השניה, ודוק. ראה דברים נחרצים שכתב הרב דוד אביטן שליט"א (מו"ל הברכי יוסף ובקיא בדרכיו, באו"ח סי' קלז הערה ג, ו): "וראיתי להרב 'אות אמת'... שתמה [על הברכי יוסף], למה פסק שיברך? הרי בברכ"י סי' ז' כתב שיש לומר סב"ל אפילו נגד מרן... וכאן שבקיה לכלליה! ולענ"ד אין כוונת רבינו שעם כלל זה של סב"ל ננעלו שערי דעה והסברא הישרה, אלא דבמקום דהוו בה קמאי, 'מענות אריות', מאן עייל לתמן להכריע בין ההרים, ושב ואל תעשה עדיף, אבל במקום שנחלקו חכמי האחרונים, ומסתברא ליה לפוסק כדעה אחת - בזה אינו רשאי כלל לומר סב"ל, אלא חובה עליו לפסוק כפי שנראה לו מתוך משנתו, וברור שרשאי ואולי גם מצוה עליו לפרסם דעתו ברבים". 6. נראה שהמחלוקת בעניין היקף הכלל "ספק ברכות להקל" סובבת סביב שתי נקודות: האחת בהלכות ברכה לבטלה וברכה שאינה צריכה, האם אכן יש איסור תורה באמירת ברכה מספק, על הצד שהיא לבטלה. עיקר דין זה של "ספק ברכות להקל" שנוי במחלוקת בין תוס' לרמב"ם, וגם בדעת הרמב"ם האוסר לברך מספק יש מקום רב לומר שכאשר אומרים ברכה לבטלה לא מתוך זלזול אלא מרצון לצאת ידי ספק אין בכך איסור תורה (על כך ב'נשמת אדם' כלל ה סק"א, ולאחרונה במאמר נרחב בקובץ 'אסיף' ב מאת הרב שלמה ליפשיץ: 'ספק ברכות להקל'; מצוי גם ברשת באתר 'אסיף'; יש עוד להאריך בשיטת הרמב"ם בעניין ברכה לבטלה, עיין ביביע אומר ח"א או"ח סי' לט אות ז ובילקוט יוסף, הברכה והלכותיה, עמ' קצ-קצט, ולענ"ד מסתבר יותר כשיטת האחרונים שנקטו שלדעת הרמב"ם אין זה איסור תורה, ואכמ"ל). הנקודה השניה היא כיצד להתייחס לספק ספיקא כשיש שתי מחלוקות בנושא מסוים ויוצא שרוב צדדי הספק נוטים לברך במקרה זה, האם דינו כרוב מכריע ויוצר כעין ודאות, עיין בהקדמת הפמ"ג הנ"ל. מלבד המצב של שתי מחלוקות בסוגיה מסוימת, יש לדון כיצד נכון לנהוג כאשר יש ספק מסוים בסוגיה והלומד מתוך עיונו מגיע לכלל דעה מגובשת. זוהי שאלה עקרונית וכללית הרבה יותר, מהו "ספק" וכיצד מגיעים לוודאות בפסיקה. האם כאשר הפוסק מגיע למסקנה מסוימת מתוך עיונו הוא 'רשאי' להרגיש בטוח בה במידה מספקת של ודאות כדי להכריע לברך, או שמא עליו לחשוש שמא לא עמד על כל צדדי העניין ולהתייחס לכל דעה שונה כאל ספק. ההבדל בעניין זה בין פוסקים שונים אינו רק באופי ובתחושת הבטחון העצמי האישית, אלא גם בתפיסת האחריות שהטיל הקב"ה על חכמי התורה, שלמרות שככל בשר ודם הם מועדים לטעות "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות". לכן, אם שיקול הדעת של פוסקי הלכה מכריע לברך - זה מה שנכון לעשותו. לענ"ד בעניין זה גישתו של המשנה ברורה שציינת מתאימה יותר לדרכם של הראשונים. ועיין בהקדמת הרמב"ן למלחמות ה', על דרכי הכרעת ההלכה בלימוד סוגיה. 7. מצטרף לכל זה השיקול שהוויתור על הברכה אמנם מהווה החמרה בחשש ברכה לבטלה אבל גם קולא בברכות שהתחייבנו בהן. לשון הרמב"ם הל' ברכות פי"א הט"ז: "וכן כל דבר שיסתפק לך אם טעון ברכה אם לאו עושין אותו בלא ברכה, ולעולם יזהר אדם בברכה שאינה צריכה, וירבה בברכות הצריכות, וכן דוד אמר: בכל יום אברכך". הרמב"ם מעמיד את השיקולים המנוגדים זה מול זה, הפסד ברכה כנגד שכרה. לפיכך, אם מדובר על ספק שקול, ברור שכאשר יש לפנינו מעשה שהוא ספק מצווה וספק עבירה יש להמנע מלעשותו ו"שב ואל תעשה עדיף", אבל כאשר המעשה נוטה יותר לצד היותו מצווה, הסברה הפשוטה היא שהצד לברך גובר על הצד שלא לברך. 8. אם כן, החשבון ההלכתי הפשוט מורה לברך כאשר הספק מוכרע על פי רוב מוצק בפוסקים או הסברה. ברם, כנגד זה עומד המנהג (כלשון ספר ברכת ה' פ"ב ס"ו על סב"ל כנגד מרן, שרשאי ספרדי לסמוך על מרן ולברך ואין מוחים בידו, אלא ש"נהגו" כדעה שלא לברך). יפה כוחו של מנהג ישראל להכריע במחלוקות הפוסקים, גם אם על פי החשבון ההלכתי הפשוט היה מקום לומר אחרת, וגם אם התברר שאי פעם היה נהוג אחרת. אלא שאם אנו באים מכוחו של המנהג, יש לברר היטב האם אכן זהו מנהג מושרש ובאילו קהילות השתרש, ויש להיזהר מלהשליט מנהג קהילה אחת על חברתה. כמו כן, יש לדון האם נכון לדבר על "מנהג" ביחס לכללי פסיקה רחבים (שהכל מודים שיש להם יוצאי דופן) וליישם את המנהג גם לגבי דיונים הלכתיים חדשים שטרם התלבנו בפוסקים, או שמא ה"מנהג" תקף רק לגבי הפרטים ההלכתיים שכבר נדונו בפוסקים והוכרע לגביהם שלא לברך. לענ"ד העיקר כצד השני, וראיה לדבר ממה שכתב הרמב"ם (הל' שחיטה פי"א הי"ג) והרבה פוסקים שבדבר שאינו מצוי לא שייך "מנהג", ולא אמרו שהמנהג במקרה הנדיר ייקבע על פי השוואה למנהג במקרה המצוי. מכל מקום, בעניין זה לא ליבנתי את הדברים כל צרכם (שאלה לדוגמה: האם בעבודת הכהנים בבית המקדש שייבנה במהרה בימינו, שיש דעות שונות לגבי הברכות עליה, יהיה מנהג שונה לעדות שונות?!) 9. סיכום הדברים: הסברה הפשוטה יותר היא שכאשר נטיית הסוגיה ברורה לברך יש לברך. אך בעניינים ובקהילות שבהם יש מנהג ברור שלא לברך - אין לברך, ומי שמברך אין מוחים בידו.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il