ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

צדקה לעני שקונה מותרות | שאלות ותשובות | אתר ישיבה

Bookmark and Share RSS לנושא זה Rss אפשרויות חיפוש
שלום אורח, ( התחבר / הרשם )


ט"ז סיון תשע"ה

צדקה לעני שקונה מותרות


הרב עזריה אריאל

שאלה:
רצוני לשאול שאלת המשך, שלא הייתה עליה התייחסות בתשובה זו. הודגש ענין הסיפור המהימן של העני. אך יש מקרים שבהם אכן הסיפור נאמן - העני אין לי כסף "לגמור את החודש". אך מה לעשות, שאני רואה שהוא מעשן, דבר יקר מאד שאני לעצמי לא יכול להרשות (ואילו הייתי מרשה זאת לעצמי הייתי צריך בעצמי לאסוף כסף...), ואני רואה אותו קונה מותרות בסופר שאני לא מרשה לעצמי לקנות (וזוהי בדיוק הסיבה שלי נשאר קצת כסף...), אז האם אני אמור לתת לו? הסיפור אכן מהימן, אבל אני גם רואה את מה שעומד מאחורי הסיפור, ואני שואל את עצמי, האם עלי לתת כסף למותרות כשאני לא מרשה לעצמי לבזבז כסף על מותרות אלו?


השאלה נשאלה בהמשך לשאלה "צדקה לכל עני שמבקש?"

תשובה:
לשואל, שלום!
הגמרא בכתובות סז ע"ב דנה על מותרות לעני, ואומרת דברים סותרים לכאורה, על פי הפסוק: "כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ" (דברים טו, ח): "די מחסורו - אתה מצווה עליו לפרנסו, ואי אתה מצווה עליו לעשרו. אשר יחסר לו - אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. אמרו עליו על הלל הזקן, שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו; פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו, ורץ לפניו שלשה מילין". מחד, המצווה היא לפרנס ולספק את הצרכים הנחוצים, ולא להעשיר את האדם. מאידך, הגדרת הדברים הנחוצים אינה קבועה אלא על פי הרגליו של האדם.
בהמשך הסוגיה שם (סז ע"ב - סח ע"א) צרור מעשים בעניין זה, חלקם מחזקים את הצורך לספק לעני גם צרכים מופרזים לכאורה (מעשה העני בגליל העליון, העני שבא לפני רבא והעני בשכנותו של מר עוקבא, שזכו לבשר מרובה ויין לזלף), ובחלקם המסר הפוך, שאסור לעני להתפנק מדי (העני שבא לפני רבי נחמיה, והעני שקיבל צדקה מרבי חנינא וניצל אותה לקניית כלי כסף וזהב).
בסוף הסוגיה נאמר שחובה על העני לרדת ברמת החיים ולהחליף, למשל, כלי זהב בכסף וכלי כסף בנחושת לפני שיקבל צדקה, אך הגמרא מחלקת בין כלים לשימוש אישי יותר, שבהם קשה לעני להסתגל לירידה ברמת החיים, לבין כלים שאינם לשימוש אישי. כמו כן מחלקת הגמרא (על פי פירוש הרי"ף ופסק השו"ע ביו"ד סי' רנג ס"א) בין מי שירד מנכסיו והציבור לא יודע זאת, והוא נוטל צדקה בסתר ממכריו, שרשאי להשאיר ברשותו את כליו היקרים, לבין מי שנוטל מקופת הצדקה הציבורית, שחייב למכור את כליו.
נמצא, אפוא, שמי שהיה אמיד והתרגל לקניית מותרות רשאי להמשיך בכך ובד בבד לקבל צדקה, אם מדובר במותרות שהוא תלותי בהם (לפי המאירי שם - עד כדי נזק בריאותי אם ישנה את הרגליו), או שעניותו לא ידועה לציבור והוא זקוק למותרות כדי להסתיר את מצבו.
לכן, אם העני המדובר היה אדם מבוסס והתרגל לרמת חיים מסוימת וכעת קונה דברים שבראייתו ובראיית בני משפחתו הם אלמנטריים - הוא זכאי לצדקה ויש להמשיך ולתת לו (אם כי, מסתבר שאם יש עני אחר הזקוק לדברים דחופים יותר הוא קודם, השווה סימן רנא סעיף ז: "חייב להקדים להאכיל הרעב מלכסות הערום", וכך שמעתי בשם הרב ליכטנשטיין זצ"ל). ואם מסתבר שהוא התרגל לבזבז את כספי הצדקה על מותרות - אין לתת לו כסף מזומן כצדקה, ואפשר להעביר את הכסף עבורו לקופת צדקה מקומית שתלווה את המשפחה ותדאג לוודא שהכסף ינוצל כהלכה.


ברצוני לשאול שאלה בהמשך לתשובה זו





את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il