שאל את הרב

  • הלכה
  • שאלות כלליות
קטגוריה משנית
  • משפחה, ציבור וחברה
  • אבלות ובית הקברות
undefined
שאלה
שלום וברכה, רציתי לשאול האם יש התייחסות כל שהיא באיזה מקור ביהדות לעניין קבורת בעל חיים? או מצבה עבורו?
תשובה
לשואל, שלום! 1. חז"ל מדריכים אותנו (ברכות טז ע"ב) להגיב על אובדנו של בעל חיים בנוסח: "המקום ימלא חסרונכם". יש לשים לב מה יש באמירה זו ומה אין בה: יש בה השתתפות בצער על הנזק הכספי ותפילה להשלמת חסרונו, אבל אין בה הבעת צער על הסתלקותה של ה'אישיות' של בעל החיים. מסוגיית הגמרא שם עולה (ראו שם בדיון על קבלת תנחומים על העבדים) שאין זה ראוי להתאבל על אובדן בעל חיים מעבר להיבט הכספי. מן הסתם, מי שהתרגל לנוכחותה של חית מחמד אהובה במשך שנים לא מתייחס למותה כאל נזק כספי גרידא. אך הדרכתה של תורה היא להשליט את השכל על הרגש ולומר לעצמנו: החיה הזו איננה אישיות בפני עצמה, אלא נועדה לשימושנו. אפשר להצטער על מה שהפסדנו, אבל לא להצטער על ההסתלקות בדומה לאבלות על בני אדם. אם ילד מצטער זמן מה על אובדן חית מחמד - ניתן להבין זאת. הגמרא (שבת צ ע"ב) אומרת שדרכו של ילד שמתה לו חית מחמד להצטער ולהספיד אותה (אין הכוונה לאבל ממושך; הדיון שם הוא בשאלה האם מותר לתת לילד קטן חגב טמא לשחק בו, והגמרא אומרת שהילד בוודאי לא יאכל אותו כשהוא חי, וגם אם ימות הילד יצטער ולא יאכל אותו). ברם, ככל שהדבר ניתן, עדיף מלכתחילה להתייחס לחית מחמד כאל צעצוע ולא להתקשר אליה נפשית כאל חבר אנושי. לאחר מעשה, אם כבר נוצר קשר נפשי, המטרה היחידה כעת היא לפרוק את רגשות הילד, לא לשמר אותם ו"להנציח" את החיה. 2. מכאן לפרטי ההלכה ביחס לקבורה ומצבה: מצוות קבורה באדם שנפטר נועדה לכבד את הגוף, שהיה כלי לנשמתו בעולם הזה. בבעלי חיים אין שום עניין עצמי בקבורה, פרט לצורך להיפטר מהמפגע התברואתי שבנבלה (או למנוע שימוש של בני אדם בנבלה במקרים שבהם היא אסורה בהנאה, עיין משנה תמורה פ"ז מ"ד: "אלו הן הנקברים"; בדרך כלל מותר להשתמש בנבלה לכל מה שרוצים, ראה דברים יד, כא: "לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה, לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי"). קבורת בעל חיים מוזכרת בתנ"ך כדוגמה לצורה בזויה של קבורה: "קְבוּרַת חֲמוֹר יִקָּבֵר סָחוֹב וְהַשְׁלֵךְ מֵהָלְאָה לְשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם" (ירמיהו כב, יט, ועיין גם בבא בתרא קא ע"ב: "קבורת חמורים היא זו"). לכן לא מומלץ לקבור את בעל החיים בבית קברות לחיות מחמד (נוהג שמקודם גם מאינטרסים כלכליים), וגם לא בגינה הפרטית באופן שישמר את זכרה. 3. הצבת מצבה לזכר בעל חיים מנוגדת לרוח היהדות, משום שיש בכך טשטוש הבדלי המדרגה בין האדם לבעל חיים. יתכן ויש בכך גם איסור "בחוקותיהם לא תלכו", כדלהלן. 4. בהגדרת איסור זה יש כמה דעות: א. לדעת שו"ת מהרי"ק סי' פח והרמ"א יו"ד סי' קעח ס"א איסור "בחוקותיהם" נאמר באחת מן השתיים: חיקוי מנהג משונה וחסר טעם של הגויים, כמו אמונות טפלות; או חיקוי הופעה חיצונית שמבטאת חוסר צניעות. ב. לדעת תוספות (עבודה זרה יא ע"א ד"ה ואי), גם מנהג שיש בו הגיון מסוים אבל הוא "לשם דעת הבל ושטות שלהם" אסור. ג. לדעת הגר"א ביו"ד שם, כל חיקוי של מנהג גויים אסור אלא אם כן יש בו תועלת שמחמתה היינו נוהגים כך גם ללא השפעתם. 5. יש להעיר על שיטת הר"ן בעניין זה. בר"ן על הרי"ף (ע"ז ב ע"ב) נאמר: "שלא אסרה תורה אלא חוקות של עבודת כוכבים אלו דברים של הבל ובטלה... אבל דברים של טעם שרו". זהו הנוסח שנדפס לפנינו, אבל הרמ"א (דרכי משה יו"ד סי' קעח סק"א) העתיק ממנו: "או דברים של הבל ובטלה", במקום "אלו". נוסח זה נראה נוח יותר בפשט לשונו וגם מתאים לשיטת תוספות הנ"ל, וכך מצאתי בכתב יד עתיק של פירוש הר"ן (ספריית המבורג 21, עמ' 277 בכתב היד), וכן הגיהו מדעתם ב'מגלה עמוקות' (נדפס ב'ילקוט מפרשים החדש על הרי"ף' במהדו' עוז והדר), בשרידי אש (ח"ב סי' לט) ובמשפטי עוזיאל (ח"ב יו"ד סי' כב). אולם ביביע אומר (ח"ג יו"ד סי' כד,ב) העתיק ממנו כפי שנדפס בגמרות, והסיק שהוא חולק על תוספות (מחידושי הר"ן לסנהדרין נב ע"ב איני רואה הכרעה ברורה בהבנת דעתו, וגם ככל הנראה אינם לר"ן כלל, ואכמ"ל). 6. לאור מחלוקת זו דנו הפוסקים לגבי מנהגי כבוד ואבלות (על בני אדם) ששאובים מהגויים, האם הם כלולים באיסור "בחוקותיהם", עיין שו"ת עשה לך רב ח"א סי' מד ויביע אומר ח"ג יו"ד סי' כד-כה על זר פרחים ולבישת שחורים, שהכריעו להקל כדעת המהרי"ק והרמ"א. אלא שמודגש בדבריהם שעצם המושג של כבוד המת הוא רעיון שקיים בתורה, ורק דרך הביטוי המסוימת נשאלה מהגויים, ולכן הדבר מותר. לעומת זאת כבוד בעל החיים המת, נוהג שמיובא לארץ מארצות נכר והוא שיבוש ערכי שאין לו שום בסיס תורני, נראה שגם לדעתם אסור (אציין גם ששמעתי, ממקור לא מספיק מבוסס, שיש לקבורה זו מקורות עתיקים בתרבויות אליליות, כגון מצרים הקדומה). אמנם מהמהרי"ק עצמו משמע שרק אמונה טפלה ממש אסורה, מפני שאין הסבר לעשייתה פרט לכך ש"אני רוצה להיות כמו הגויים", ובלשונו: "דכיון שהוא עושה דבר משונה אשר אין בו טעם נגלה אלא שהם נוהגים כן, אז נראה ודאי כנמשך אחריהם ומודה להם, דאם לא כן למה יעשה כדברים התמוהים האלה?". מכל מקום, מתוספות והר"ן הנ"ל עולה שנדון דידן הוא חוקות הגויים. ומדברי הרמ"א (בשו"ע ובדרכי משה שם) לא ברור האם בנקודה זו, מנהגים שאינם אמונה טפלה אלא הגיון שמבוסס רעיונית על תרבויות זרות, דעתו כתוספות והר"ן או כמהרי"ק.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il