- משפחה, ציבור וחברה
- שכנים ושותפים
שאלה
שלום, על מנת לחסוך מריבות עתידיות ח"ו בין שכנים ברצוני לשאול-
אנו (5 משפחות) עומדים בפני עבודת תשתית של פריצת דרך, חשמל מים ועוד לשכונה בה אנו עתידים בע"ה לבנות את ביתנו.
חלקה הראשון של הדרך (60 מ’) מוביל אל השכונה והכשרתו זולה יחסית. לאחר מכן הדרך עוברת לאורך המגרשים. החלק השני (60 מ’) דורש חציבה ויקר יותר.
מי צריך לשלם על איזה חלק מהדרך? האם הראשון משלם על הכביש עד אליו, זה שאחריו רק עד ביתו וכן הלאה, או שהאחרון ישלם על הכל, או שיחלקו את החלק הראשון ל5, השני ל4, השלישי ל3 וכן הלאה? או שמא חלוקה שווה בין כולם?
האוירה טובה כרגע, ואנו תוהים מה נכון לעשות- האם יש גישה הלכתית בנושא.
תודה רבה!
תשובה
בס"ד
שלום
נושא זה של אופן חלוקת התשלום בין שותפים או שכנים, נידון הרבה מאד בפוסקים, החל בגמרא, ונמשך בראשונים ובאחרונים, עד לפוסקי זמנינו.
ראשית יש לציין, שאין להסתכל עליכם כיחידים שבונים כל אחד בית לעצמו, והבתים הם אחד ליד השני, אלא יש כאן שכונה שנבנית כחלק מישוב קיים.
לאמירה זו יש משמעות רבה, משום שאם יש כאן רק יחידים, הרי שכל מה שעושה כל אחד הוא לעצמו, וממילא השיתוף הוא רק מטעמי נוחות, ובוודאי שכל אחד ישלם רק על מה שהוא נהנה.
אבל במקרה הנידון, שמדובר על כעין שכונה חדשה בישוב, הרי שהדרך לשכונה, וכן הדרך שבתוך השכונה, לא תהיינה שייכות למי שבונה אותן, אלא תהיינה שייכות לישוב, ואף תהיינה באחריות הישוב לעניין אחזקתן.
לפי זה לכאורה היה מקום לומר, שכל הישוב צריך להשתתף בסלילת הדרך לשכונה ובתוכה, ואף בהכנת תשתית המים והחשמל. אך למעשה אין הדבר כן, משום שהמנהג הוא להטיל את הפיתוח של בנייה חדשה על הבונים, דהיינו בדר"כ על הקבלן שבונה, והוא גובה זאת מהקונים. במקרה של בנייה פרטית במגרשים, המנהג הוא להטיל את עלות הפיתוח על הקונים, ומחלקים זאת לפי מטר מרובע של המגרשים.
בדיני ממונות למנהג יש תוקף מחייב, וגם אם על פי דין תורה החלוקה היא באופן אחר, כשיש מנהג ברור הולכים על פי המנהג, ועל כגון זה נאמר ש"מנהג מבטל הלכה" (כמו שכתוב ברי"ף וברא"ש ב"מ ריש פרק ז' עפ"י הירושלמי, ובב"י סימן רא' בשם הרשב"א, ובעוד הרבה מקומות בראשונים ובפוסקים).
אמנם, במקרה שלכם, יתכן שזה נחשב כמקום חדש שאין בו מנהג, ואתם רשאים להנהיג מה שאתם רוצים. כלומר, במקום שאין מנהג, הולכים כמובן על פי דין תורה, אלא שבממון ניתן לקבוע מראש תנאים אחרים לעסק או לשותפות, ואז למה שנקבע מראש יהיה תוקף מחייב על פי הכלל שבממון ניתן להתנות על מה שכתוב בתורה.
כעת ננסה לברר איך אמורים לחלק את ההוצאות בבניית השכונה על פי דין תורה.
מהגמרא בפרק ראשון בב"ב (דפים ז-ח), עולה כי התשלום על הדברים המשותפים שיש בעיר או בחצר, נגבים מהתושבים על פי הנאתם. כלומר, מי שנהנה יותר משלם יותר. רואים זאת בדין בנית חומה ודלתיים לעיר, שהגמרא אומרת שגובים זאת לפי ממון, והיינו שמי שיש לו יותר ממון, הוא צריך יותר שמירה, ולכן הוא גם משלם יותר. אם יש גם סכנת נפשות, גובים גם לפי נפשות. כמו כן יש חילוק בין מי שקרוב לחומה למי שרחוק, כי מי שקרוב צריך יותר לשמירה ולכן משלם יותר. על אותו עיקרון הגמרא גם פטרה את הת"ח מבניית החומה ומתשלומי השמירה, משום שתלמידי חכמים אינם צריכים שמירה.
הדינים הללו גם נפסקו בשו"ע חו"מ סימן קסג'. ולמרות שיש כמה מחלוקות במה שכתבתי, מכל מקום העיקרון העולה הוא שהתשלום נגבה על פי ההנאה שיש לאנשים מהדבר עליו הם צריכים לשלם.
כעין זה מצאנו גם בגמרא ב"מ דף קח,א- חמש חצרות זו למעלה מזו ששופכות לביוב אחד, אם נתקלקל הביוב למטה, כולן מתקנות עם התחתונה כי כולן צריכות לכך, אך אם נתקלקל למעלה, רק העליונה מתקנת. וכן נפסק בשו"ע חו"מ קסא' סעיף ו.
לכאורה לפי הגמרא הזו הנידון שלנו הוא פשוט, ובעל המגרש הפנימי יצטרך להשתתף עם כולם, ואת הקטע שלו יצטרך לשלם לבד.
אך לפי זה נאמר כך גם בבניינים? כלומר, שמי שגר בקומה הראשונה, לא ישלם על הוצאות החשמל כמו מי שגר בעליונה, וכן לעניין הניקיון והמעלית וכד'?
אכן פוסקי זמנינו דנו בזה באריכות, והביאו ראיות לכאן ולכאן. ראה בעמק המשפט הלכות שכנים סימן מד, ובעוד קבצי פסיקה שונים.
אנחנו לא נפתח כאן את הדיון והראיות, אבל נאמר שברור שהמנהג איננו כך, והתשלום על ההוצאות מתחלק בשווה בין דיירי הבניין.
יש לכך סמוכים מהפוסקים, ויש גם הרבה מה לדון בראיותיהם, אבל מכל מקום נראה לי שהחלוקה בשווה היא הגיונית ושקולה. במאמר בנושא, של מכון הוראה ומשפט של כולל עיון דחסידי בעלז (מובא באוצר החכמה), ראיתי טענה יפה בעניין זה- לכאורה גם מי שגר בקומה העליונה, לא ברור שהוא משתמש יותר ממי שגר בתחתונה, שהרי אם לדוגמא יש שם זוג מבוגר בלי ילדים, וגם אין להם הרבה אורחים וכד', ולעומתם למטה גרה משפחה עם עשרה ילדים, הרי שיתכן מאד שדיירי הקומה התחתונה במקרה כזה משתמשים הרבה יותר. כך גם אפשר לומר בנידון שלנו, כי לעניין סלילת כביש, יתכן שמי שקנה את המגרש הפנימי, אין לו רכב, ומי שקנה את החיצוני יש לו שני רכבים, ואולי גם רגיל להזמין אורחים בכל שבת, שנהנים מהכביש שנסלל לשכונה, ואולי גם מהחניות הפנימיות וכד'.
לכן האומד של ההנאה כאן איננו מוחלט, וזה לא לגמרי כמו הביוב שנסתם, ששם בחלק העליון אין לתחתונים שום שימוש והנאה.
במאמר האמור, הביאו גם כמה מקורות לכך שלפעמים שינו את אופן ההשתתפות בגלל קושי בחישוב החלוקה, ובגלל שהנתונים משתנים מזמן לזמן.
כעין זה הראה לי חברי ר' משה מאיר אבינר שליט"א בשו"ת הרשב"א (מובא בב"י או"ח נג,כג)- "ולעניין שליח ציבור ששאלת אם נותן זה כזה? אם שכיר הוא שוכרים אותו מקופת הקהל, שאע"פ שהוא מוציא את הדל כעשיר מכל מקום אין יד העני משגת כיד העשיר. וכל מה שהוא תקנת הציבור ונעשית על ידי ממון נותנין לו לפי ממון שאם אין אתה אומר כן אלא שפורעין זה כזה לפי שאלו נהנין כאלו א"כ אף אנו נאמר דמי שאינו בקי יפרע הכל שהרי הוא מוציא את שאינו בקי ואינו מוציא את הבקי".
משמעות דבריו היא שלמרות שההנאה מהשליח ציבור היא שווה לכולם, מכל מקום אין לחייב את העשיר כמו את העני, והחלוקה תהיה לפי ממון. לכאורה נראה שזו תקנה על פי השכל וההגינות, או כעין כפייה על צדקה, שלא נכון לחייב את העשיר כמו את העני. וזו לכאורה ראייה לכך שלא תמיד נחייב לשלם לפי ההנאה, ויש מקרים בהם החלוקה תהיה שונה.
לגבי מנהג המדינה במקרה שלנו, שמשלמים לפי מטר רבוע, יש לזה קצת דמיון לחלוקת חז"ל שמתחלקים לפי ממון, שהרי מי שיש לו יותר שטח, בד"כ יש לו גם יותר ממון. וגם אם לא, מסתבר שהוא נהנה יותר מהשטח ממי שיש לו בית או מגרש קטן יותר. אמנם הדמיון בוודאי שאיננו מוחלט, אבל קצת מקביל.
יש להוסיף, שבפוסקים כתוב פעמים רבות שמשלמים לפי ממון. הציץ אליעזר חלק ב סימן כב' לומד מכמה מקרים שמביא שם, שהכלל הוא שבכל מקום שאין נגיעה לנפשות, החלוקה היא לפי ממון.
כמו כן, מצאנו בפוסקים התייחסות לגבי תיקון הדרכים, שזה לכאורה דומה למקרה שלנו. הגמרא ב"ב ח,א אומרת שלתיקון הדרכים (עפ"י פירוש רש"י ועוד ראשונים) כולם משלמים, ואפילו תלמידי חכמים, כי כולם צריכים לכך. ובשו"ת מהר"ם המובא גם במרדכי, ובעוד פוסקים, כתוב שמשלמים על זה על פי ממון.
מכל האמור נראה, שעל פי דין תורה יש מקום לחייב את בעלי המגרשים הפנימיים לשלם יותר על הפיתוח. אבל אין לחשב זאת כמו בביוב, שהעליון משתתף עם כולם, ואת חלקו משלם בעצמו, משום שכאן יש לבעלי המגרשים החיצוניים הנאה ושימוש גם בחלק הפנימי (בכביש ובחנייה ובתאורת הרחוב וכד'). כמו כן, הרכוש הוא רכוש משותף ולא בעלות פרטית של מי שבונה, ולכן אין לחייבו לשלם לבדו, אלא שכאמור ניתן לחייבו לשלם יותר מהאחרים.
אבל למעשה כיוון שהמנהג איננו כך, ויש למנהג תוקף וחיוב גם על פי ההלכה, וכאמור לעיל במקרים מסוימים גם על פי דין תורה לא חילקו לפי ההנאה, נראה לי שנכון לנהוג כאן על פי המנהג.
אני אומר "נכון" ולא אומר שכך הדין, משום שכאמור יתכן שיש להחשיב את המקרה שלכם כמקום חדש שאין בו מנהג וממילא הכל תלוי במה שתקבעו מראש, ואתם רשאים לקבוע שהחלוקה תהיה על פי הדין תורה.
ברצוני להוסיף לכם עצה חשובה, אותה ראיתי בספר דיני ממונות של הדיין הוותיק הגאון הרב עזרא בצרי שליט"א. על פי נייסיונו הרב בבתי הדין, הוא ממליץ בהלכות שכנים וכן בהלכות שותפים, שבתחילה צריך לקבוע ביחד תקנון או חוזה שבו מחליטים על כמה שיותר פרטים הקשורים להמשך השותפות. הטעם לכך הוא שזה מונע מחלקות בעתיד. כעת אתם בהתחלה והאווירה טובה, ובעזרת השם היא תמשיך, אבל מטבע הדברים בהמשך תיתקלו בכל מיני שאלות וספיקות לגבי מה ואיך לעשות בדברים המשותפים. וכן כמה כל אחד יצטרך לשלם וכד', וכדי שלא תבואו אז חלילה לידי מחלוקת, כדאי לשבת מראש ולהחליט ביחד מה תעשו וכיצד תהיה החלוקה.
בעזרת השם תצליחו ותבנו בשמחה את ארץ ישראל!
הערה נוספת: העירו את תשומת ליבי לכך שבבנייה יש צורך בתכנון עתידי של מה שירצו אולי להוסיף בשלבים מאוחרים יותר, לאחר שהמקום בע"ה עוד יתפתח. הסיבה לכך היא שהתוספות אח"כ יבנו על גבי התשתיות הקיימות, ולכן צריך מראש להכין תשתיות מתאימות למה שבעתיד עשוי להיבנות, כדי שלא יהיה אז צורך בבניית תשתיות חדשות, דבר שלא תמיד אפשרי.
לדוגמא, אם יחליטו לבנות עוד 10 יחידות באותו אזור, יתכן שאם לא יתכננו מראש, קווי הביוב יהיו קטנים מדי ולא יספיקו. וכן כביש הגישה והחניות וכד'. לכן בפיתוח צריך תכנית יישובית הכוללת בתוכה תכנון עתידי, ובהתאם לבנות את התשתיות.
כמובן שבעקבות זאת העלות הרבה יותר גבוהה, אבל תשלום זה איננו מוטל על בעלי המגרשים, אלא הם משלמים רק לפי מה שנצרך להם, ואת השאר היישוב משלם, וגובה בעתיד מבעלי המגרשים שיצטרפו.
מן הסתם אתם והיישוב מודעים לכך, ואני רק מעורר. עצה טובה קמ"ל...
בברכה: הרב ניר סיני.

מתי וכיצד מברכים ברכת שהחיינו על פירות?
הרב יצחק בן יוסף | י"א שבט תש"פ

שובבי"ם - לצום בט"ו בשבט?
הרב יצחק בן יוסף | י"ג טבת תשע"ח
