על בסיס מה בחורי ישיבה רבים (כגון בישיבת ר"ג...) לומדים פנימיות לפני שממלאים כרסם בש"ס ופוסקים?

באורות התורה בפרק ט' סעיף יב', אומר מרן הרב קוק שההדרכה שלא יטייל בפרדס אלא מי שמלא את כרסו בבשר ויין, בש"ס ופוסקים, נוגעת רק למי שרוצה ללכת כפי הסדר ע"פ מידת הדין, אבל מי שחשקה נפשו בחלק הפנימי של התורה אז הוא בכלל מה שאמרו רבותינו: "אין אדם למד אלא במקום שלבו חפץ". וביתר תוקף אומר הרב שכל זה רק אם הבנין של יראת השמים, של עבודת ה' ושל המצוה מדאורייתא לאהוב את ה' ולדבוק בו, יכולים להתפתח באדם גם בלא הלימוד הזה. אבל אם כדי לפתח את המצוות האלה: אהבת ה', יראת ה' ודביקות בה', הוא מכיר בעצמו שדווקא ע"י לימוד פנימיות התורה הוא זוכה לכך, הרי שזו מצוה גמורה. וכיון שבדורנו הנפשות בחלקם הגדול נצרכות לחלק הפנימי, האמוני, של התורה, כדי לגדל בקרבם את אהבת ה' ויראתו, ממילא זו חובה שא"א להפטר ממנה. בנוסף על כך, מה שאמרו שלא יטייל בפרדס הכוונה ללימודים על עולמות עליונים, כמו שמדובר בספרים של קבלה ממש. אבל תורת הרב זצ"ל ותורת החסידות שתירגמו את החלקים הפנימיים להדרכות בעולמו של יהודי, לקישור שלו לעמ"י ועבודת ה' בכלל, על זה בכלל לא נאמר הכלל של לא יטייל אדם בפרדס. ובדרך כלל זה מה שנלמד בישיבת מרכז הרב, גם בישיבות רבות אחרות, וגם בישיבת רמת גן.