1. מה מקור המנהג לומר "ר' חנניה בו עקשיא"? 2. מתי המנהג לומר זאת? 3. האם לאחר הלכה יומית בסוף התפילה נהוג לומר ר' חנניה וקדיש דרבנן? (אני שמעתי שלא)

בהלכות בית הכנסת יש לשאול את רב הקהילה, ואני עונה בהנחה שאין כזה. 1. בגמרא (סוטה מט ע"א) נאמר שהעולם מתקיים בזכות "יהא שמיה רבה דאגדתא", כלומר, הקדיש שאחרי האגדה. "אגדה" בלשון חז"ל אין מובנה כמו בלשוננו, דברי מוסר או מעשיה נאה וכדומה, אלא אמירת פסוק עם פירושו. יש לכך הרבה ראיות, כגון מהגמרא במסכת נידה סט,ב - ע,ב "ת"ר שנים עשר דברים שאלו אנשי אלכסנדריא את רבי יהושע בן חיננא: ג' דברי חכמה, ג' דברי הגדה, ג' דברי בורות, ג' דברי דרך ארץ... שלשה דברי אגדה: כתוב אחד אומר 'כי לא אחפוץ במות המת', וכתוב אחד אומר 'כי חפץ ה' להמיתם'... כתוב אחד אומר 'כי בחר ה' בציון', וכתוב אחד אומר... שלשה דברי דרך ארץ; מה יעשה אדם ויחכם? אמר להן: ירבה בישיבה, וימעט בסחורה...". הרי ש"דברי דרך ארץ" אינם "דברי אגדה", אלא רק פירושי פסוקים (שאינם מענייני תרי"ג המצוות). מכאן למדו הפוסקים שאחרי לימוד תורה בציבור יש לומר קדיש, אם הלימוד כלל אמירת פסוק עם פירושו (עיין מגן אברהם סי' נד סק"ג ומשנה ברורה שם סק"ט). לכן נהגו, כדי להצדיק את אמירת הקדיש אחרי לימוד תורה, להוסיף את מימרת רבי חנניא בן עקשיה על הפסוק "ה' חפץ למען צדקו" (שמקורה במשנה בסוף מסכת מכות), או (אחרי פיטום הקטורת ופרק במה מדליקין) את מימרת רבי אלעזר בשם רבי חנינא על הפסוק "וכל בניך לימודי ה'". 2. במקורות קדומים נראה שהבחירה בדברי ר' חנינא בן עקשיא הייתה כסיום ללימוד פרקי אבות, כפי שכתב בפירוש המיוחס לרש"י בסוף מסכת אבות: "רבי חנניא בן עקשיא וכו'. לא אמר למילתיה גבי מסכת אבות, אלא במסכת מכות... ולפי שיש בה סיום נאה נהגו כל העם לאומרו בסוף כל פרק ופרק, לפי שאין אומרים קדיש על המשנה אלא על האגדה, דאמר מר 'ויהא שמיה רבא דאגדתא'". על כל פנים, כיום מקובל לומר משנה זו כסיום לכל לימוד בציבור (עיין במשנה ברורה הנ"ל). 3. יש בזה מנהגים שונים. אין חובה לומר זאת, מפני שההלכה היומית היא תורה שבעל פה ללא פסוקים, וכשלעצמה אינה מחייבת קדיש, אלא שכדי 'להרוויח' עוד קדיש אומרים את משנת ר' חנניה. זה עלול להיות בעייתי, מאחר שריבוי קדישים בזה אחר זה מוזיל את היחס לקדיש, ותוספת הקדיש גורמת טרחה דציבורא או אפילו גורמת לחלק מהציבור לצאת מבית הכנסת לפני אמירת ההלכה היומית כדי שלא יצטרכו להישאר גם לקדיש. במקרים אלה לענ"ד יצא שכרנו בהפסדנו ועדיף לוותר על הקדיש. כך כתב בערוך השולחן (אורח חיים סימן נה): "יש מהמון בני ישראל שסוברים שמצווה להרבות בקדישים, וכמה טועים הם, וקורא אני עליהם [את הפסוק באיכה:] 'תשתפכנה אבני קדש בראש כל חוצות'", ראו דבריו באריכות. לכן, דומני שהברירה העדיפה בדרך כלל היא לא לומר את הקדיש, אלא אם כן ברור שהדבר רצוי לציבור. ושוב: כל הנ"ל בכפוף להנחיות רב בית הכנסת המקומי, ואם אין כזה - כדאי שיחליטו על כך הגבאים, ללא מחלוקת, מחד, וללא כפייה של קדיש על הציבור, מאידך.