האם מותר לדבר לשון הרע אם הוא מסכים שאני יספר עליו את הלשון הרע הספציפי הזה, או בכלל?

לשואל, שלום! מותר לספר לשון הרע על מי שמסכים לכך, אם התקיימו שני תנאים: א. אם יש ידיעה ברורה או הוכחה ברורה שהוא מסכים, ולא על סמך השערות גרידא, גם אם הן קרובות לוודאי. ב. אם מטרת הסיפור איננה רק בשביל לבזות את בעל המעשה (אע"פ שאין בסיפור תועלת ממש שמהווה היתר בפני עצמו). החפץ-חיים (הל' לשון הרע כלל ב סעיף יג) כותב: "אם אחד גילה לחבירו באפי תלתא ענין עסקו ומסחרו וכיוצא בזה – דברים אשר בסתמא אסור אח"כ לגלות לאחר פן יוכל להגיע לו ע"י זה היזק או צער – אך עתה, שגילה לו דבר זה באפי תלתא, אם כן ראינו שאינו חושש לזה אף אם יתגלה לבסוף; ולכן מותר לזה השומע ממנו לכתחילה לגלות לאחרים כל כמה שלא גילה דעתו שהוא מקפיד על זה". הדברים מבוססים על שיטת רש"י בערכין ד"ה דמיתאמרא באפי תלתא: "שהבעלים אמרוה בפני שלושה, המגלה אותה - אינו לשון הרע, שזה גילה תחלה דעתו שאם מגלה אותו אינו חושש". וראה שם ב'באר מים חיים' ס"ק ג (ד"ה ויש עלינו עוד לבאר דעת רש"י): "שסיפר לו מענייני עוונות שאירע לו", וכאשר הדבר נאמר בפני שלושה "הוי כאילו הרשהו בפירוש לגלות". ברם, ב'באר מים חיים' ס"ק כח חילק בין נושאים מסחריים לעניינים אישיים: בנושא מסחרי הפרסום עלול לגרום לאדם נזק, והרי הוא מוחל עליו, אבל בעניין אישי שפרסומו גורם בושה, אם המספר מתכוון לבייש את בעל המעשה הרי זה אסור, מפני שעצם כוונת המספר היא שלילית. משמעות הדברים, שיש באיסור לשון הרע שני היבטים: ההיבט של בין אדם לחברו, שהמחילה מועילה לו, וההיבט של בין אדם למקום, בעצם הכוונה לפרסם דבר רע כדי לבייש אדם מישראל, שלזה לא מועילה מחילה. לאידך גיסא כתב החפץ חיים (הל' לה"ר כלל ח ס"א): "אין חילוק באיסור סיפור לה"ר בין אם המספר... קרוב או רחוק. אף דרגילות הוא כמה פעמים שלא יקפיד האיש שנאמר הגנות עליו על המספר, מצד אהבת הקורבה אשר ביניהם". ב'באר מים חיים' סק"ב הוכיח זאת ממעשה מרים, שמשה רבינו לא הקפיד עליה, ובכל זאת נענשה מרים. הדגיש זאת הרמב"ם (הל' טומאת צרעת פט"ז ה"י): "ועל עניין זה מזהיר בתורה ואומר 'השמר בנגע הצרעת... זכור את אשר עשה ה' א-להיך למרים בדרך', הרי הוא אומר: התבוננו מה אירע למרים הנביאה, שדיברה באחיה... והוא לא הקפיד על כל הדברים האלו, שנאמר 'והאיש משה ענו מאד', ואף על פי כן מיד נענשה בצרעת". נראה, אפוא, לחלק: כאשר יש הוכחה ברורה שבעל הדבר מרשה לספר - מותר, אם מטרת הסיפור איננה כדי לביישו. אך כאשר אין הוכחה ברורה, אלא רק היכרות עם אופי האיש - אסור. עיין גם בציץ אליעזר ח"כ סי' נב, שהתיר לרופא שצריך למסור חוות דעת שלילית על רופא מתמחה להכתיב אותה למזכירה שלו, מהטעם שהמערכת בנויה כך ומי שנכנס לעבודה זו מוחל על כך מראש (וראה שם טעמים נוספים).