ב"ה כבוד הרב שלום בזמנו לפני 30 שנה הפצרתי בזקן אחד שימכור לי את שעונו. ומכר לי. לאחר כ 15 שנה ביררתי והוא נפטר . גיליתי את בנו והחזרתי לו את השעון. השאלות מדברי ספר החינוך משתמע עלי להשיב את שחמדתי לבעלים (שהוא דבר שנתן להשבון) האם הייתי צריך מעיקר הדין להחזיר לבנו ? בנו אמר לי במפורשות שלא רוצה את השעון. האם הייתי יכול להשאיר את השעון אצלי ועדיין לא להיות חייב בדיני שמיים ? תודה

שלום וברכה אשריך על מאמצך בעבר ובהווה לתקן ,לזכך את המעשים ולהבין את דברי תורתנו לאשורם. כיון שהמוכר התרצה [כי הפציר בו רבות]-אין מעשה עברה בעצם הלקיחה ולכן אין חובת השבה. [כך המגיד משנה מבאר את הרמב''ם. אמנם אף לראב''ד לכאורה אין חובת השבה שכן לשיטתו לא עבר על 'לא תחמוד' כשהתרצה לבסוף. כך גם נראה לדייק מההלכה של 'תליוהו וזבין' בשו''ע חו''מ רה,א וכך העלה להלכה בספר 'גן יצחק' פרק ל]. אמנם מספר החינוך משמע שכן יש חובת השבת החפץ שחמדו. אף לשיטת הרמב''ם שאין חובת השבה, עדיין יש שמבין שאם ישיב, יתקן את הלאו. וכן יש מבין לדעת הרמב''ם שעל כל פנים מדרבנן יש חובת השבה [התומים]. מכל מקום, נראה שיש עניין ממידת חסידות ומדרכי תשובה כן להשיב אם אכן חבירו רוצה את החפץ בחזרה [גן יצחק ל,ו]. לכן נראה שטוב נשאך לבך להחזיר את השעון. אמנם ברגע שהאדם נפטר ויורשיו לא מעוניינים בשעון, אינך צריך להשיב. אכן ככל עבירה, יש להתוודות עליה, להתחרט ולקבל לא לעשות זאת יותר בעתיד. מקורות והרחבה רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק א הלכה ט 'כל החומד עבדו או אמתו או ביתו וכליו של חבירו או כל דבר שאפשר לו שיקנהו ממנו והכביד עליו ברעים והפציר בו עד שלקחו ממנו אף על פי שנתן לו דמים רבים הרי זה עובר בלא תעשה שנ' לא תחמד, ואין לוקין על לאו זה מפני שאין בו מעשה, ואינו עובר בלאו זה עד שיקח החפץ שחמד, כענין שנ' לא תחמד כסף וזהב עליהם ולקחת לך חימוד שיש בו מעשה'. השגת הראב"ד שם '...א"א לא ראיתי דבר תמה גדול מזה והיכן מעשה גדול מנטילת החפץ אבל היה לו לומר מפני שהוא חייב בתשלומין שהרי הוא כגזלן שחייב להשיב את הגזלה ולפיכך אינו לוקה וגם זה חייב להשיב את החפץ לבעליו'. מבאר שם המגיד משנה '...הלך הרב המשיג לשיטתו שכתב שאם אמר רוצה אני המוכר שהלוקח פטור אבל דעת רבינו ז"ל שהאיסור אף ברצון המוכר הוא וע"כ כתב שאין בו מעשה לפי שנטילת החפץ ברצון המוכר הוא נעשה אבל ההשתדלות אשר השתדל כדי לרצותו הוא האיסור ונגמר בשעת המקח ובהשתדלות לא היה מעשה ולכך לא נתן טעם לפי שהוא חייב להחזיר החפץ שכיון שברצון המוכר נעשה אין כאן חיוב השבה. זהו הנראה מדברי הרב ז"ל ומ"מ שיטת הר"א ז"ל נכונה יותר'. כוונת המ''מ היא שהראב''ד סובר שעובר ב'לא תחמוד' דווקא כשהמוכר לא מתרצה. א''כ לקיחת החפץ מידי המוכר מוגדרת כעבירה שכן לא נעשתה ברצונו. דומה הדבר לגזלת חפץ שאף שם לקח ללא רצון המוכר וזו עבירתו. לכן דומים הם אף בעניין חובת החזרת החפץ. לעומת זאת, דעת הרמב''ם היא שעובר אף כשהמוכר מתרצה. לפי''ז, לקיחת החפץ אינה מוגדרת כעברה שכן לקח ברצונו של המוכר. א''כ לא דומה לגזלה שמעשה הלקיחה בה היא העבירה ולכן דווקא בגזלה חייב להחזיר. [עיין באבני זיכרון עמ' פט]. לפי המ''מ יוצא לכאורה- במקרה והמוכר התרצה [כי הפציר בו רבות]-אין מעשה עברה בעצם הלקיחה ולכן אין חובת השבה. [אף לראב''ד אין חובת השבה שכן לשיטתו לא עבר על 'לא תחמוד' כשהתרצה לבסוף]. וכך לכאורה של''צ להשיב את שחמד אפשר לדייק מההלכה בשולחן ערוך חושן משפט הלכות מקח וממכר סימן רה: 'מי שאנסוהו עד שמכר ולקח דמי המקח, אפילו תלוהו עד שמכרו, ממכרו ממכר בין במטלטלים בין בקרקע, שמפני אונסו גמר והקנה...'. כלומר אם הכריח אותו למכור [ובכך עבר על 'לא תחמוד'] ,בכל זאת המקח קנוי כי גמר בדעתו להקנות. א''כ לא צריך להשיבו [וכך כתב בחידושי הרי''ם על שו''ע חו''מ לד,יג 'והנה בתומים']. אמנם מספר החינוך מצווה לח עולה לכאורה שכן צריך להשיב את שחמד. זה לשונו הזהב: '...ועובר עליה וחמד, ואפילו עשה בו שום מעשה, אינו חייב מלקות, לפי שהוא דבר שניתן להשבון, שהרי אפילו אנסו ממנו להשבון ניתן...'. גם התומים [חו''מ לד,יג] מבין בדעת הרמב''ם שמדרבנן יש חובת השבה: וזה לשונו הזהב: '...והא דנקט הרמב"ם בלשונו גזל מדבריהם הוא כי מהתורה אינו בגדר איסור גזל עד שיצטרך להשיב כדכתיב והשיב את הגזילה, רק הוא לאו מיוחד בפני עצמו שעובר עליו, אבל אם קנה הכלי אין מחויב להחזיר ולא נתקו התורה להישבון, והרי זה כמו שארי לאוין, אבל חכמים עשוהו מדבריהם כגזל, ואם כן כופין אותו להחזיר הכלי שחמד כדין גזלן וכל תורת דין גזילה עליו...'. אמנם חידושי הרי''ם שם 'והנה בתומים' חולק וסובר שודאי אין צריך להשיב כלל כשהתרצה לבסוף שכן 'תליוהו וזבין זבינה זבינא'. [עיין גם בחת''ס ח''ז,כה]. לדעות שלא צריך להחזיר את החפץ שחמד, אם בכ''ז יחזיר-נחלקו בזה אחרונים אם זוכה לתקן את האיסור. ספר הליקוטים על הרמב''ם בשם המגי''ה דדפוס ברדיטשוב סבור שמתקן בכך את האיסור. לעומת זאת כתב ב'גן יצחק' פרק ל,ב בשם מגילת ספר על סמ''ג ריש לאוין קנח שלא מתקן זאת. מכל מקום, נראה שיש עניין ממידת חסידות ומדרכי תשובה כן להשיב אם אכן חבירו רוצה את החפץ בחזרה [גן יצחק ל,ו]. אמנם יש המסתפק אם יש בכך מידת חסידות אחרי שעבר על הלאו [דברי יציב ח''ו חו''מ סוף סימן לז]. יוצא לכאורה שאם חבירו לא מעוניין שישיב לו את החפץ, אין שום צורך להשיב לו שכן מבחינת שווי הדבר-הוא קיבל כסף תמורתו , ומבחינת השבת גוף החפץ-הרי מעיקר הדין לא צריך להשיב, ומצד חסידות גם לא צריך לכאורה כשחבירו לא מעוניין בזה. שנה טובה ומתוקה לך ולכל בית ישראל.